לא בעיה לטפל בשחיתות

פרשיות השחיתות במינהל הציבורי ממשיכות להיערם ללא הרף על שולחן סדר היום הציבורי והתחושה המתגברת היא שהן אינן אלא קצה הקרחון של שחיתות מערכתית נרחבת. היינו מצפים כי לנוכח גילויים אלה, יתעורר שיח ציבורי בשאלה היכן המבקרים הפנימיים במוסדות השלטון. שהרי הם "שומרי סף" שאמורים למנוע ולחשוף שחיתויות אלה, ולשם כך אף הוענקו להם סמכויות פעולה רחבות וגישה בלתי אמצעית למידע. היינו מצפים לשמוע קולות הקובעים כי השחיתות הנחשפת מהווה עדות לאוזלת-יד, מעין "מחדל יום כיפור", של המבקרים הפנימיים.

אז זהו, שלא. הביקורת הפנימית אינה זוכה כלל להתייחסות בשיח הציבורי בעניין השחיתות. היא נתפסת פשוט כבלתי רלוונטית, ולדעתי שלא בצדק. לרשות המבקר הפנימי כיום ידע, שיטות וכלים טכנולוגיים מתוחכמים המאפשרים לו את ביצוע תפקידו באפקטיביות רבה. חלק ניכר ממעשי השחיתות היה עשוי להיחשף או להימנע באמצעות ביקורת פנימית ראויה.

מדוע אם כן על אף סמכויותיהם והכלים שברשותם כושלים המבקרים הפנימיים במלחמה בשחיתות? התשובה פשוטה וקשה: הם חוששים למעמדם, לתפקידם ולפרנסתם.

אמנם החוק הקיים מגן על המבקר מפני פיטורים שרירותיים, אולם גם כך עדין נשארות בידי ההנהלה מספיק דרכים להתנכל ולמרר את חייו של מבקר "חרוץ מידי" לטעמה, כגון להקטין את היקף משרתו, לצמצם את תקני עובדי משרדו, לשלול ממנו תקציבים ומשאבים ולפגוע בסביבת העבודה שלו. במצב זה המבקרים הפנימיים, די בצדק, נרתעים מלבקר את בכירי הארגון שהם בעלי הכוח והיכולת העיקריים למעשי שחיתות.

ניסיונות שנעשו במהלך השנים לתקן מצב זה לא צלחו. כבר בשנת 2005 ועדת זיילר שבחנה את מעמד המבקרים הפנימיים הכירה במצב הבלתי אפשרי שבו הם נתונים ובצורך בחיזוק מעמדם וניסחה שורה של המלצות חשובות לחיזוק עצמאותם ואי-תלותם, לדוגמה: הקמת גוף-על בעל סמכות הכרעה בעימותים שבין מבקרים להנהלותיהם. עד היום המלצות ועדת זיילר עדיין ממתינות ליישום.

בנוגע לרשויות מקומיות, עוד בשנות ה-90 אושר חוק שנועד לחזק את אי-תלות המבקרים, לפיו מספר עובדי הביקורת הפנימית ותקציבה השנתי לא ייקבעו לפי הגחמות של ראש המועצה המבוקר, אלא על-ידי תקנות שיפרסם שר הפנים ובהתחשב במספר תושבי הרשות ותקציבה הכולל. גם תקנות אלה טרם פורסמו עד היום.

הימנעות הממשלה מליישם המלצות אלה במשך זמן כה רב אינה מובנת, שהרי אין מדובר בתוספות תקציב ניכרות ואף לא ברפורמות מבניות מורכבות. הדבר מעלה תהיות בנוגע לאינטרסים של רשויות השלטון ומידת רצונן לחזק את מערכת הביקורת הפנימית שלהן.

על ועדת ביקורת המדינה של הכנסת מוטל בין היתר התפקיד לעסוק במעמדם וסמכויותיהם של המבקרים הפנימיים. זהו דבר ייחודי, אין אף מקצוע אחר ש"מאומץ" באופן דומה על-ידי ועדת כנסת כלשהי. גם ועדה זו לא הצליחה עד היום להנחיל אף הישג משמעותי בקידום מעמדו של המבקר.

לבסוף, לא ניתן שלא להתייחס למחדלי המבקרים הפנימיים עצמם. הללו מפוצלים בין שני ארגונים מקצועיים הפועלים במקביל: האחד הינו "לשכת המבקרים הפנימיים" הוותיקה והשני הוא "איגוד מבקרים פנימיים" שהוקם בשנים האחרונות בעקבות טענות שעלו על התנהלות הלשכה. למרבית הצער במקום להתאחד ולפעול במשותף לקידום מעמד המקצוע, עסוקים שני הארגונים יותר בלהתנגח זה בזה.

השחיתות פוגעת בכספי המסים, בערכי המוסר באיכות החיים של כולנו, ואם לא נתעורר ונטפל בה ביסודיות היא עלולה להחמיר ולהתפשט. אפשר לחולל שינוי ללא צורך בתקציבי ענק והקמת מנגנונים חדשים וזאת באמצעות חיזוק מעמדם של המבקרים הפנימיים. צעד זה יאפשר למבקרים הפנימיים להפסיק להיות "נוכחים נפקדים" ולהפוך לחוד החנית במערכה נגד השחיתות.

■ הכותב הוא רואה חשבון, מנכ"ל חברת "טיוב", מרצה וחוקר של ביקורת פנימית וממשל תאגידי.