מי יעז לפוצץ את בועת הנדל"ן?

1. מבוכה קשה הייתה השבוע לפרופ' מנואל טרכטנברג, מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר. בהצגת רשימת המפלגה לכנסת, שבה שוריין במקום ה-11, הוא התקבל בקריאות בוז.

אפשר להניח שבאותם רגעים לא נעימים חלפו במוחו של טרכטנברג כמה מחשבות נוגות, למשל: מה אני עושה פה, לעזאזל? מה לי ולשלי יחימוביץ', שאת רוב דעותיה הכלכליות אני ממש לא מעריך ולא פעם מתחתי עליה ביקורת בשיחות סגורות? מה לי ולסתיו שפיר, איציק שמולי, עמיר פרץ? ובכלל, מה הסיכוי שלי להתמנות לשר אוצר בממשלה שתקום? הסיכוי נראה די קטן.

מה יקרה, ודאי שואל את עצמו טרכטנברג, כשסוגיות כלכליות יונחו לפתחה של מפלגת העבודה המשודרגת, כשהעיתונאים יבקשו תגובה על עניין כלכלי שעל סדר היום הציבורי? מי יגיב? אני או שלי? רגע, רגע, יגיד לעצמו טרכטנברג וישאל את עצמו: האם לא עשיתי טעות? אולי היה כדאי לי להשתלב אצל הליכוד ונתניהו, שדעותיי הכלכליות קרובות לשלו הרבה יותר משהן קרובות לאלה של יחימוביץ'? יש ביני ובין ביבי הערכה הדדית, ישחזר טרכטנברג. נתניהו אף הציע לי בזמנו להחליף את פישר כנגיד בנק ישראל וגם, בהזדמנות אחרת, לכהן כשר האוצר.

2. מהצד השני, אפשר להניח ששלי יחימוביץ', אחת מחברות הכנסת הפעלתניות והדעתניות, שהובילה מאבקים ציבוריים רבים (אפשר לחלוק על דעותיה, אבל אי אפשר שלא להעריך את הנחישות שלה ואת המאבק שלה למען החלשים), אומרת לעצמה: הייתי שורקת בעצמי בוז לטרכטנברג, אלמלא הקו המפייס שהחלטתי לדבוק בו, במיוחד מאז האיחוד עם ציפי לבני. קודם נוריד את ביבי מהשלטון, היא ודאי אומרת לעצמע, ואחרי זה כבר נתעמת עם טרכטנברג ותפיסותיו הכלכליות.

3. יותר מכול מעניין אותנו מה הייתה אומרת יחימוביץ' על הצהרות ההון של יצחק הרצוג, ציפי לבני וטרכטנברג. מצד אחד, החוק אינו מחייב איש מהם לחשוף את הונו, ומצד אחר הצהרות ההון הללו גילו טפח וכיסו טפחיים. השאלה שמרחפת מעל הצהרות ההון הללו היא האם פוליטיקאים שהונם האישי מגיע ל-10 מיליון שקל ויותר מסוגלים להבין את אלו שאין להם? האם פוליטיקאים שיש בבעלותם דירה בשווי מיליונים, שיש באפשרותם לעזור לילדיהם ברכישת דירה, שיש להם אפשרות לשלוח את ילדיהם ללימודים בבינתחומי בהרצליה, שיש להם גם אפשרות "לעזור" בסידורי עבודה - האם פוליטיקאים כאלה מסוגלים לדאוג לאלו שכל זה זר להם, שמגרדים הון עצמי לרכישת דירה מההורים, מהלוואות, מבני משפחה אחרים, ומשתעבדים אליה לכל החיים?

השאלה הזאת אינה רלוונטית אך ורק לבכירי המחנה הציוני; היא רלוונטית גם לרבים מבכירי הליכוד (לנתניהו שתי דירות, והצהרת הון הוא מסרב לחשוף), מבכירי בנק ישראל ומשרד האוצר, מבכירי מערכת המשפט ועוד. רובם מחזיקים שורה של נכסים, שורה של דירות, לא מעט מהם מחזיקים שתי דירות, שלוש ואף יותר - בין אם הן רשומות על שמם ובין אם הן רשומות על שמות ילדיהם.

האם האנשים שמופקדים על ההחלטות, שבידיהם הכוח להוציא דברים אל הפועל, מסוגלים לפעול בנחישות להורדת מחירי הדיור בעשרות אחוזים, דבר שיחתוך את שוויים במיליונים? יש כאלו שחושבים שכן, אבל אנחנו מסופקים, והעובדות מדברות בעד עצמן: רובם מפטפטפים רוב הזמן על הצורך לפוצץ את בועת הנדל"ן, אבל מעטים מהם פעלו בשביל זה. פטפוטים לחוד ומעשים לחוד.

4. קחו לדוגמה את יצחק הרצוג: הצהרת ההון שלו כוללת קרקע בגוש הגדול בתל אביב, שמשום מה לא זכתה לתמחור כלשהו ורק צוין שהיא ירושה. לא שטחו של המגרש ולא שוויו צוינו בהצהרה. למה להרצוג לא לציין זאת? אולי משום שהקרקע הזאת שווה הון תועפות. גם ציפי לבני, אגב, לא ציינה בהצהרת ההון שלה את שווי חלק מנכסיה.

"הגוש הגדול" הוא אזור בצפון מערב תל אביב, המשתרע על שטח של כ-1,000 דונם וכולל 2,000 יחידות דיור בבנייה רוויה. הקרקעות נרכשו על ידי בעלים פרטיים עוד לפני קום המדינה, והם העבירו אותן ליורשיהם. ירושות הן בדרך כלל מתכון לסכסוכים, וזה אכן מה שסיבך ועיכב את מימוש הפרויקטים על הקרקע, זמן רב אחרי שתוכניות הבנייה על הקרקע אושרו.

כיום, כל דונם בגוש הגדול מקנה זכויות להקמת 9-12 יחידות דיור. שווי קרקע להקמת יחידת דיור אחת משקף כמיליון שקל, כך שכל דונם שווה בין 9 ל-12 מיליון שקל לפחות. המשמעות היא שהונו של הרצוג אינו מסתכם בכ-10 מיליון שקל, אלא בהרבה-הרבה יותר, אפילו 20 מיליון שקל ויותר, אם המגרש שבבעלותו הוא בהיקף של דונם אחד.

זאת ואף זאת: כאשר מתפנה מגרש למכירה, התחרות בין היזמים עשויה לייקר את התמורה בגין הקרקע. שלומית צור, כתבת הנדל"ן של "גלובס" עדכנה אותנו שחברת גינדי החזקות זכתה באחרונה במכרז של רשות מקרקעי ישראל לרכישת מגרש המיועד להקמת 34 יחידות דיור בגוש הגדול תמורת 58 מיליון שקל. המחיר משקף סכום של 1.7 מיליון שקל עבור מרכיב הקרקע בלבד לדירה אחת. הנתון הזה שוב מחזק את הערכת השווי של המגרש בבעלותו של הרצוג: מדובר במינימום של מיליוני שקלים.

5. ומה הייתה אומרת יחימוביץ' על הצהרת ההון של טרכטנברג, שפתאום נשכח בה איזשהו חשבון בחו"ל עם 700 אלף שקל ומאוחר יותר עודכן? כל קורא מוזמן לדמיין בראשו את מחשבותיה של יחימוביץ' בנוגע לזה.

6. הרצוג, לבני וטרכטנברג מחזיקים דירות בשכונות יוקרתיות בתל אביב: הרצוג בצהלה, לבני ברמת החייל, טרכטנברג בנאות אפקה. ירצו או לא, הם חלק ממה שנקרא הבועה התל אביבית - הדי מנותקת, די מרוחקת והדי שבעה.

תל אביב היא לב לבה של בועת הנדל"ן בישראל. העירייה עצמה נהנית ממנה באמצעות היטלי פיתוח, היטלי השבחה והיטלים נוספים שמכניסים לקופתה מאות מיליוני שקלים מדי שנה. העירייה היא גם הבעלים של אלפי נכסים בעיר ומחוצה לה. במובן מסוים, העירייה התמכרה לבועת הנדל"ן ופינוקיה, וכך גם בעלי הנכסים בעיר. אין זה מפליא ששיעור הבעלות על דירות בת"א הוא קצת יותר מ-40%, לעומת קרוב ל-70% בממוצע הארצי. קרוב ל-50% ממשקי הבית בתל אביב בכלל שוכרים את דירותיהם. בעלות על דירה בעיר ללא הפסקה היא לוקסוס שמעטים יכולים לאפשר לעצמם.

כדי לפוצץ את בועת הנדל"ן צריך לפעול נגד האינטרסים של בעלי הנכסים, ובעצם גם נגד האינטרסים של הרצוג, לבני, טרכטנברג, נתניהו, לפיד, ארדן ורבים מחבריהם הטובים. האם הם מסוגלים לכך?

7. איש אחד יושב מהצד ומתבונן בסקרנות במה שקורה בשוק הנדל"ן הישראלי: מר סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, סגנה של ג'נט ילן בפד האמריקאי.

פישר מחזיק נכסים מגוונים בשווי של עשרות מיליוני דולרים בארה"ב - כך חשפה הצהרת ההון שלו עם מינויו לסגן יו"רית הפד. לפישר יש, בין היתר, נדל"ן יוקרתי במנהטן בשווי של עד 25 מיליון דולר (לא ידוע לנו על נדל"ן בבעלותו, אם בכלל, בישראל). לאורך כל תקופת כהונתו כנגיד בנק ישראל הוא הקפיד להעביר את המסר שאין בועה בשוק הנדל"ן הישראלי, אלא רק "התאמת מחירים" ועניין של היצע וביקוש.

שוב ושוב הוא חזר על אותה אמירה פחות או יותר: מה שקורה בשוק הדיור בישראל הוא עדיין אינו בועה. רק בשלהי כהונתו הוא הודה בחצי פה שזו בועה, גם אם התעקש לא להגות את המילה עצמה, ואמר שמה שקורה למחירי הדירות הוא "זינוק מעבר לקו המגמה". עם זאת הדגיש: אם קיימת בועה בשוק, אין לקחת פטיש ולפוצץ את הכול. יותר משהגן על רוכשי הדירות, על הזוגות הצעירים, הוא הגן על חבריו הבנקאים, חבריו לקוקטיילים הרבים שבהם בילה, והמוסדות שהם עומדים בראשם.

לאורך כל תקופת כהונתו נהנה פישר מהערצה כמעט דתית של התקשורת. קראו לו המבוגר האחראי, הפכו אותו לגדול מהחיים, כמעט אלוהים. כש"העזנו" פה למתוח עליו ביקורת כלשהי מדי פעם, דוברו הנאמן, שהועסק על ידיו בתקציב של מיליונים על חשבון כספי משלם המסים הישראלי, דאג להביע את מורת רוחו, בדרכים לא דרכים, חלקן אגרסיביות מאוד.

כולנו צריכים לזכור אמת מוחלטת אחת: הליכה בעיניים עצומות אחרי מנהיג או מנהל, מוכשר ככל שיהיה, זה עסק מאוד-מאוד מסוכן. הפיכתו של איש אחד בלבד לבעל סגולות אלוהיות, שלא ניתן לערער עליהן, היא תופעה מסוכנת. מי כמו הזוגות הצעירים מבינים זאת היום.

 המחנה הציוני - הצהרות הון

 המחנה הציוני - הצהרות הון