דארת' ויידר בקפוצ'ון: ביל בליצ'יק, המאמן השנוא של ניו אינגלנד

מאמנים בספורט מקצועני, למרות התפקיד הדי מרכזי שלהם בנרטיב התקשורתי, כמעט אף פעם לא מעוררים רגשות עזים בקרב מה שמכונה הציבור הרחב. מה שמסעיר אוהדים מושבעים במאמנים - טקטיקות, העדפות של שחקנים מסוימים על-פני אחרים, שיטות אימון וניהול, סגנונות מנהיגות שונים - נתפס על-ידי רוב האנשים כתוצר לוואי של המשחק, משהו שהוא יותר חלק משיח של מומחים ופחות מהדרמה שמשותפת לכולם, בוודאי לא סיבה להדליק את הטלוויזיה. אלא אם המאמן הוא ביל בליצ'יק והמשחק הוא הסופרבול ה-49, שיפגיש בלילה שבין ראשון לשני את ניו אינגלנד פטריוטס וסיאטל סיהוקס בגלנדייל, אריזונה.

בליצ'יק, 62, מאמן את הפטריוטס מאז שנת 2000, וקשה לומר מה הוא יותר: מוערך או שנוא. מה שבטוח זה שהוא הסיבה העיקרית לכך ש-41% מהאנשים בארה"ב, לפי סקר של חברת Public Policy Polling, חושבים שהפטריוטס רימו בדרך לסופרבול - על-ידי הוצאת אוויר מהכדורים שלהם, מה שעוזר לזרוק ולתפוס אותם יותר בקלות, נגד אינדיאנפוליס קולטס בגמר ה-AFC - בפרשה שקיבלה את השם Deflategate. ולראייה: אף-על-פי שהתקשורת סימנה כאחראי לפרשה את טום בריידי, הקוורטרבק של ניו אינגלנד, 37% מהנשאלים בסקר אמרו שהדעה שלהם עליו חיובית - ירידה של 2% בלבד מלפני שנה. רק 21% מהנשאלים, לעומת זאת, אמרו אותו דבר על בליצ'יק.

הדעה השלילית על בליצ'יק נובעת מפרשת Spygate, שהתפוצצה בשנת 2007, אחרי ששלח עוזרים שלו לצלם את הסימנים ההגנתיים של ניו יורק ג'טס במשחק בין הקבוצות ונקנס ב-500 אלף דולר. הריגול התעשייתי ממש לא היה הסיבה לעונה הרגילה ההיסטורית של הפטריוטס, שסיימו אותה עם מאזן של 0-16, אבל בליצ'יק עדיין תויג כרמאי, והתדמית שלו כגאון מרושע הלכה והקצינה ככל שהעונה התקדמה, בעיקר מפני שהוא סירב להוריד את הרגל מהגז במשחקים שניו אינגלנד הכריעה בשלב מוקדם (כמעט כל המשחקים ב-2007) - אקט שנקרא running up the score ונחשב לא ספורטיבי בארה"ב.

על הגאונות הספורטיבית של בליצ'יק אף אחד לא חולק. כילד הוא ינק פוטבול מאביו, סטיב בליצ'יק, שהיה עוזר מאמן בקבוצת הפוטבול של האקדמיה הימית של ארה"ב. בליצ'יק הבן - שהוביל את הפטריוטס לשלוש אליפויות ועוד שתי הופעות בסופרבול - התעלה על אביו מזמן: על המתודות שלו נכתבו ספרים, ביניהם "חינוכו של מאמן" מאת דייויד הלברשטם, חתן פרס פוליצר לעיתונות. "יש מעט מאוד מאמנים שאני גונב מהם, אבל ביל בליצ'יק הוא אחד מהם", אמר רקס ראיין, מאמן באפלו בילס. "מה שהוא עושה מבחינת הכיסויים (ההגנתיים) כל כך יצירתי, איך שהוא מסתכל על דברים, מציב מלכודות. הוא המאמן הכי טוב בפוטבול".

הוא גם אחד המנהלים הטובים בפוטבול. בליצ'יק, בעל תואר בכלכלה מאוניברסיטת ווסליאן, משמש גם כג'נרל-מנג'ר של ניו אינגלנד ועובד לפי חוק ברזל: אף שחקן הוא לא יותר גדול מהמערכת. לאורך השנים בליצ'יק לא היסס לשחרר כל שחקן שדרש יותר כסף ממה שהוא היה מוכן לשלם לו, ותמיד מצא מחליפים ראויים בדראפט או בשוק השחקנים החופשיים. "כלכלה מלמדת אותך לדאוג ליעילות ולהשתמש בקפידה בהיגיון", אמר אנדרו זימבליסט, פרופסור לכלכלה בסמית קולג'. "כל העניין הוא לנסות ליצור מודלים ומערכות לוגיות, וכדי לעשות את זה חייב להיות לך שכל אנליטי חד. שזה התמצית של מה שבליצ'יק עושה".

מעבר לעיסוק אובססיבי בניהול ובאימון בליצ'יק לא מוכן לעשות שום דבר עבור המשחק. הוא ממש מתעב את התקשורת: במסיבות העיתונאים שלו הוא נוהג להתעלם משאלות, ועל אלה שהוא כן עונה - בלקוניות מצמיתה; הבעת הפנים שלו, שלקרוא להן זועפות זו מחמאה, כמעט לא משתנה בפומבי (השנה אחד מהימורי הסופרבול הוא האם המצלמות יתפסו את בליצ'יק מחייך לפחות פעם אחת במהלך המשחק - "כן" קיבל יחס של 2.5, "לא" קיבל יחס של 1.5); ובאופן כללי, אמר העיתונאי בוב ראיין מה"בוסטון גלוב", שסיקר את כל קבוצות הספורט של העיר, "ברור שלא אכפת לו מה הציבור חושב עליו".

האדישות המוחלטת של בליצ'יק כלפי הדימוי שלו (כונה לא פעם "דארת' ויידר בקפוצ'ון") - היא אולי האלמנט שהכי מקומם את הציבור. בניגוד לז'וזה מוריניו למשל, עוד מאמן שמצליח לעורר רגשות עזים בקרב לא מעט אנשים, בליצ'יק לא נהנה לגלם את דמות הנבל שאליה הוא לוהק; הוא מסתכל על התאטרון סביב הספורט בבוז, מבחינתו רק המשחק עצמו קיים. "אנשים אוהבים לשנוא אותו כי הוא פשוט יותר טוב מכל השאר", אמר הית' אוונס, ראנינג-בק בפטריוטס בין 2005-2008. "אבל ביל גם מגרה את זה. הוא פשוט עושה את זה ממש קל כדי שהאנשים ישנאו אותו". ניצחון בסופרבול נגד סיאטל יעשה את זה אפילו יותר קל.