הגירוש מגן עדן: קרב המיליונים על קרקעות המרכז הדתי בעכו

הדת הבהאית היא הדת המונותאיסטית החדשה ביותר והיא נוצרה בפרס לפני כ-170 שנה בלבד. מקורה של הדת הבהאית באסלאם, אך הבהאים מאמינים שכל הדתות הן בעלות מוצא אלוהי משותף, וניתנו על-ידי נביאים שהם שליחי האל, בהם משה, בודהה, מוחמד, קרישנה, ישו, זרתוסטרא והבאב.

בדומה לנצרות, ליהדות ולאסלאם, המקומות הקדושים ביותר לבהאית נמצאים בישראל. המרכז הבהאי העולמי שוכן בערים חיפה ועכו ובסביבותיהן. מבני המרכז וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי החיפה ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה וכוללים גנים רחבי ידיים ויפהפיים, שרבים מהישראלים ורבים מהתיירים המגיעים לארץ, מבקרים בהם ומכירים ומוקירים את יופיים וחשיבותם.

מה שפחות ידוע לציבור הרחב הוא שבשנים האחרונות ניהלו נינותיו של מייסד הדת הבהאית, בהא-אללה, מאבק משפטי עיקש בארץ, בטענה כי כיורשות של בהא-אללה הן זכאיות לקבל פיצויים בסך 4.8 מיליון שקלים בגין קרקעות "גני רידואן" ("גן עדן" בפרסית) בעכו, שנרכשו בשנת 2006 על-ידי אנשי הקהילה הבהאית בארה"ב ובארץ, לצורך פיתוח הגנים הקדושים. זאת, בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים על חלק מהקרקעות. בשבוע שעבר דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה שהגישו הנכדה, של בהא-אללה, מליחה מוסא בהאי, ונינותיו, נגאר בהאי אמסלם ועסמת בהאי אזל, נגד "הכנס הלאומי רוחני של הבהאים של ארה"ב-סניף ישראל".

מייסד הדת הבהאית, הבהא-אללה, נולד ב-1817 בפרס, וב-1968 הוגלה מארצו והגיע לישראל. הוא נהג לנפוש ולנוח באזור כפרי בעכו, שכונה על-ידו "גני רידואן". באותה תקופה היה מדובר באי ושטחים חקלאיים בקרבתו שהיו מוקפים על ידי נחל הנעמן. הבהא-אללה נהג לקבל את מאמיניו בגנים וגם חיבר שם כתבי קודש.

שטח לצרכי ציבור

בשנת 1943 הופקעו המקרקעין במסגרת הליכים לפי פקודת הקרקעות, אך מאז ועד היום הוחזק המקום על-ידי נציגי הקהילה הבהאית בארץ. באוגוסט 2006 אישר שר האוצר לקהילה הבהאית לרכוש שטח של כ-79 דונם משטחם של גני רידואן לטובת הקהילה הבהאית ולצרכי ציבור. "הקרקע דרושה לעמותה לחלוטין ולצמיתות לצרכי ציבור, למטרת פיתוח גני רידוואן בעכו כאתר קדוש ותיירותי למאמיני הדת הבהאית, אשר יארח מדי שנה אלפי עולי רגל בהאים וכן תיירים ותושבים מקומיים", נאמר בהחלטת האוצר.

מי שלא השלים עם ההחלטה להעביר לצמיתות את הקרקע לטובת הקהילה הבהאית היו, למרבה ההפתעה, דווקא נכדתו ונינותיו של מייסד הדת שביקשו ליהנות משווי הקרקע בעצמן. ב-2011 הגישו התובעות, באמצעות עו"ד יוסף ברינט, תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד אנשי הקהילה (הנתבע הוא הכנס הלאומי הרוחני של הבהאיים), בטענה שהן הבעלים הרשומים או זכאיות להירשם כבעלים, בשטח של כ-9.5 דונם מתוך השטח שהופקע. לטענת התובעות, הן זכאיות לפיצויי הפקעה מכוח זכויות הבעלות על הקרקע, שהיו רשומות לטובתן, כיורשות, בלשכת רישום המקרקעין.

כדי לבסס את התביעה, טענו היורשות, כי סבן, מייסד הדת, ציווה על מאמיניו לעבוד ולהתפרנס ומעולם לא אסר עליהם לצבור נכסים. לדבריהן, ראיה לכך היא שמשפחת הבהא-אללה, רכשה לאורך השנים קרקעות שלא היו לצרכי הדת בלבד אלא גם קרקעות לעיבוד חקלאי באזור מפרץ חיפה ועמק הירדן. עוד טענו היורשות, כי בני משפחתן נהגו בעבר בקרקעות המריבה באופן מסחרי ואף מישכנו או השכירו חלקים מהן לצורך חקלאות. "עם קום המדינה הוקמה על חלק מהקרקע מעברה גדולה, "מעברת נפוליאון", ולפני כ-20 שנה הוקם על חלק מהקרקע אתר קראוונים לקליטת עולי אתיופיה שהיה קיים עד שנת 2000", הוסיפו וטענו התובעות. טענה מעניינת נוספת שהעלו התובעות להוכחת זכות המימוש והבעלות שלהן הייתה שב-1999 הן מכרו 10 דונם שכללו את הקרקעות, לאדם בשם ליפשיץ.

בעלות פרטית פיקטיבית

למול הטענות של התובעות טענו אנשי הקהילה הבהאית כי הקרקעות נמצאות בחזקתה הבלעדית של הקהילה והן נרכשו לצרכי הקהילה מראשית הדרך. לדבריהם, אם הייתה בעלות של היורשות על הקרקע, הרי שמדובר בבעלות פיקטיבית, והבעלות האמיתית על הקרקע הייתה מאז ומתמיד של קהילת הדת הבהאית באמצעות נציגיה. לדברי אנשי הקהילה, "נכסי דלא ניידי שנרכשו על-ידי מייסדי הדת נרכשו לצרכי הקהילה בלבד ובנאמנות עבורה ולא נרכשו על-ידם כנכסים פרטיים". לטענת הכנס הלאומי של הבהאיים, לא הייתה ברירה אלא לרשום את הזכויות על שמם של אנשים פרטיים מתוך הקהילה, מסיבות טכניות בלבד, כיוון שבעת רכישת הנכסים טרם התאגדו ישויות משפטיות של הדת.

בפסק דינו קבע שופט המחוזי בחיפה, דניאל פיש, כי מדובר במקרה חריג ביותר, בו הבעלות הרשומה בטאבו אינה משקפת את הבעלות האמיתית. "המקרה דנן מהווה את אחד המקרים הנדירים בהם הבעלים הרשומים המקוריים של הקרקעות הקדישו אותם לקהילה דתית שלמה, והבעלים הרשומים לא היו אלא נאמנים עבור הקהילה", כתב השופט.

לדברי השופט, בפועל נוצר הקדש בלתי רשום לטובת נציגי הדת הבהאית בעת רישום הקרקע והסדרתה. "קהילת הבהאים החזיקה והשתמשה באופן בלעדי במקרקעין מעל 100 שנה. תחילה על ידי הבהא-אללה ובנו, עבאס אפנדי. במשך שנים רבות לאחר מכן יושבת במקרעין משפחה שהובאה מחו"ל במיוחד על-ידי הקהילה, על-מנת לשמור על הגנים ולטפח אותם עבור הקהילה הבהאית, בתפקיד שעבר מאב לבן... לא הובאו ראיות משכנעות לכך שהתובעות ומורישיהן הסתייגו - ולו לכאורה, ממצב זה או לא הסכימו עמו".

ביהמ"ש קבע שהקרקע במקומות קדושים נושאת "אופי דואלי", וכי על אף שדיני הקרקעות חלים עליה, יש להתחשב באופיה המיוחד. במקרה זה נקבע כי לקרקע מעמד מיוחד לאור היותה "מקום קדוש" עבור הבהאיים. בית המשפט גם ציין כי למעשה התובעות לא הפסידו דבר כי "בהיות זכויות הבעלות הפורמלית ריקות מתוכן אמיתי, אין בסיס לפסוק פיצוי לבעלים הרשומים בעקבות ההפקעה. אדם אינו יכול לאבד מה שאינו שייך לו" (ת"א 37319-07-11).