מסוק הכסף

דמיינו לכם שבוקר אחד אתם קמים ומגלים להפתעתכם שהועברו לחשבונכם סתם כך 2,000 שקל. אתם שמחים על המתנה ובודקים מי עומד מאחורי המחווה הנאה, ומגלים כי זה בנק ישראל. אתם תוהים על מזלכם הטוב, אבל בשיחה עם חברים בעבודה אתם מגלים שכל הקולגות שלכם זכו בהטבה המפתיעה, והשיחה נסובה על - מה כדאי להוציא את הכסף הזה.

נשמע אולי דמיוני, אבל זה מה שמציעים מרק בליית', פרופ' לכלכלה-פוליטית מאוניברסיטת בראון האמריקאית, ואריק לונגרמן, מנהל קרנות גידור באנגליה. במאמרם שהתפרסם בכתב-העת היוקרתי foreign affairs. הטענה שלהם די פשוטה: אם אחת הסיבות המרכזיות לכך שכלכלות המערב מדשדשות מאז המשבר ב-2008, היא שאנשים לא קונים מספיק - אז בואו ניתן להם כסף. במקום שהממשלה תעשה זאת בכל מיני דרכים עקיפות, שדורשות מנגנונים חוקתיים וביורוקרטיים מסובכים, כמו העלאת שכר-מינימום, מס-הכנסה שלילי, חלוקת קצבאות וכדומה, אפשר פשוט לקבל כסף היישר מהבנק המרכזי.

המאמר שלהם עורר הדים והרגיז רבים, שטענו כי אי-אפשר לחלק סתם כך כסף לאנשים בלי שמישהו ישלם על זה מתישהו. הרי הדפסת כסף ללא הגבלה תגרום בסופו של דבר לאינפלציה, ובכלל האם בנק מרכזי יכול להדפיס ולחלק כסף כאוות נפשו? התשובה של בליית' ולונגרמן היא "כן", ויותר מכך, לטענתם, הבנק המרכזי עושה את זה בפועל כבר היום.

הבנק המרכזי עושה זאת היום בכך שהוא "מדפיס" עוד כסף, וקונה אג"ח בשוק החופשי בכסף החדש שיצר, מה שאמור להגדיל את היצע הכסף במשק, להוריד את שיעורי ומחירי הריבית, לתמרץ את הבנקים לתת אשראי ולהגדיל את ההשקעות החדשות במשק. הבעיה היא, שמדובר במנגנון עקיף ומסורבל שנועד להשיג משהו מאוד ספציפי - לגרום לאנשים לצרוך יותר. המסלול העקיף הזה להמרצת הכלכלה אמור לעבוד באופן הבא: קניית אג"ח ממוסדות פיננסיים תוריד את הריבית במשק, תגרום לבנקים לתת עוד אשראי לעסקים כדי שישקיעו כסף וישלמו משכורות לעוד עובדים, וכך בסוף הדרך המשכורות החדשות אמורות לשמש לצריכה. אם כך, למה לא לקצר את התהליך ופשוט לתת את הכסף ישירות לאנשים?

ישנן עוד התנגדויות להצעה שלהם. ראשית, יש הטוענים כי למדיניות של העברות ישירות יש מחיר כלכלי נסתר, והוא המיסוי העתידי שיידרש לספיגת כל עודפי המזומנים שנוצרו ביום שהמשק ייצא ממיתון. זאת, כדי למנוע התפרצות אינפלציונית.

שנית, הפרדה בין הבנקים המרכזיים לממשלות היא חיונית לשמירת האיזונים והבלמים של המדיניות הכלכלית ועל עצמאות הבנק המרכזי. ההפרדה המוסדית בין הבנקים המרכזיים, שאמונים על המדיניות המוניטרית לבין הממשלות שאחראיות על המדיניות הפיסקלית, באה בעקבות לקח חשוב שלמדו כלכלות מערביות מתקופות ארוכות של אינפלציה גבוהה בשנות ה-70 וה-80. טענות-נגד נוספות הן מתחום התמריצים, שגורסות שאין בכלכלה (ובחיים) ארוחות חינם. ברגע שאנשים יתחילו יום אחד לקבל כסף לחשבון הבנק שלהם, בלי שעשו שום דבר בתמורה, התמריצים שלהם לעבוד יתעוותו ויפחתו.

מדובר בהצעה פשוטה לקידום וליישום. היות שהמימון ייעשה ישירות על-ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי, נטל המס העתידי על האזרחים לא יגדל, כי לא מדובר בחוב שהממשלה צריכה להנפיק ולהחזיר, ומכיוון שזה לא חוב ממשלתי, אין סכנה אמיתית של העלאות מסים עתידיות.

גם לטענת המתנגדים שיש כאן תופעה שנקראת "שקילות ריקרדיאנית" - כשהממשלה מגדילה את החוב בהווה כדי להגדיל הוצאות/להקטין מסים, אבל האזרחים מבינים שבעתיד הממשלה תיאלץ להעלות מסים חזרה - יש לבליית' וללונגרמן תשובה: שאין פה הגדלת חוב ממשלתית אלא הגדלת הכסף במשק, שלא מלווה בהגדלת החוב. לדבריהם, זה מנגנון פשוט, שלא דורש חקיקה, תקנות וצווים. מספיקה ישיבה רצינית אחת של הנהלת הבנק המרכזי, כדי לקבל את ההחלטה המנהלית הראויה. ישנן תקופות מסוימות בחיי משקים הדורשות לנקוט אמצעים לא שגרתיים, תקופות שבהן לגיטימי להעביר סמכויות מהממשלות לבנקים המרכזיים. ייתכן שהמיתון הארוך שאליו נקלעו הכלכלות המערביות הוא תקופה כזו.

בליית' ולונגרמן טוענים שלמרות האתיקה הקפיטליסטית הנוקשה שגדלנו עליה, ישנם מצבים מיוחדים שבהם אפשר לחלק כסף לאנשים באופן זמני, דבר שישפר את מצבם ואת מצבו של המשק ולא יגרום לנזק כלכלי או לעיוות מוסרי כלשהו. יכול להיות שאם הקיפאון בחלק גדול מכלכלות המערב יימשך, יגבר הביקוש לפתרונות "מחוץ לקופסה". וכך, יום אחד יתעוררו אזרחי ישראל וימצאו בחשבונותיהם 2,000 שקלים חדשים, היישר מחשבון בנק ישראל.

הכותב הוא מנהל המכון לרפורמות מבניות