רישיון לאפליה

מי מבין הקוראים או בן משפחתו שנזקק לבדיקת MRI, בוודאי מכיר את התשובה הבאה מעברו של קו הטלפון: נקבע לכם תור בעוד כמה שבועות או כמה חודשים. מה שנותר לכם לעשות זה אחד מהשניים: להפעיל קשרים או להתחנן על נפשכם שזה ממש-ממש דחוף ולקוות שמי מהמחכים בתור יבטל וזמן ההמתנה שלכם יתקצר.

מי שתוהה מדוע הוא צריך לחכות כמה חודשים בשביל בדיקה הנחשבת די סטנדרטית בעולם המערבי מוזמן להציץ בנתוני משרד הבריאות, נכון ל-2012, על מספר מכשירי ה-MRI וה-CT, בהשוואה למדינות OECD. המספרים מסבירים בדיוק למה בישראל בדיקות כה פשוטות אורכות זמן כה רב, הם משקפים היטב את פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית, ש"גלובס" עוקב אחריה בשנים האחרונות, הם מבטאים בדיוק את חוסר השוויוניות של מערכת הבריאות הציבורית והם תמונת מראה להבדלים העצומים בין המרכז לפריפריה.

ישראל נמצאת בתחתית הדירוג של מספר מכשירי ה-MRI וה-CT לנפש בין עשרות מדינות שנבדקו, בפערים בלתי נתפסים. בעוד שביפן יש 47 מכשירי MRI על מיליון תושבים, בישראל יש 3 בלבד (שוב, נכון ל-2012, זה נמצא אמנם בעלייה, אבל הפערים עדיין עצומים), קצת יותר משתי המדורגות בתחתית הרשימה - הונגריה (2.8) ומקסיקו (2.2) והרבה מתחת לממוצע (14). במכשירי CT, התמונה עגומה מזו שב-MRI. יפן מובילה עם 101 מכשירים לכל מיליון תושבים, ישראל עם 9.2 בלבד, מעל ל-3 מדינות בלבד - בריטניה, הונגריה ומקסיקו, ושוב הרבה מתחת לממוצע (24).

שי ניב, כתב הבריאות של "גלובס", מביא היום את הסיפור המרתיח, המקומם והאבסורדי של מכשירי הבדיקה שבגלל המחסור בהם הצרכנים נאלצים להמתין זמן ארוך מדי. אפשר להגדיר את כל העיוות הזה במפגש שבין תפיסה כלכלית-חשבונאית-קיצונית של מערכת הבריאות לבין גישה ערכית-מוסרית-שוויונית של אותה מערכת. הפער ביניהם הוא זה שגורם לצרכנים של מערכת הבריאות, במיוחד לחלשים שבהם, לשלם מחיר כבד.

זה המצב: נניח שבית חולים כזה או אחר מעוניין להעשיר את ציודו במכשיר MRI בעלות של כ-6 מיליון שקל. ונניח שבית החולים, לאור מצוקת תקציבו ולמרות שסכום כזה הוא פרוטות יחסית במונחים תקציביים של בית חולים, מגייס לו תורם עשיר, ויש כאלו לא מעט שמוכנים לתרום מכשירי MRI לבתי החולים בישראל. מה קורה אז? הדבר הכי הגיוני שצריך לקרות הוא שהתורם חותם על הצ'ק והמכשיר מגיע לבית החולים, ולחולים יש יותר מכשירים לחלוק בהם (אם בכלל, כי יש בתי חולים שאין להם כלל מכשיר כזה).

לא, אז זה ממש לא עובד כך. בית החולים צריך לבקש את אישורו של "המנהל לטכנולוגיות רפואיות ותשתיות" במשרד הבריאות. המנהל דן בבקשה ורק אם הוא תומך בה הדבר עובר לדיונים מול אגף התקציבים, שבד"כ לא רואה בעין יפה את הדברים. למה? כי זה יוצר "ביקוש" לבדיקות MRI, וביקוש הרי יוצר טופסי 17 מקופות החולים וטופסי 17 יוצרים תשלומים עודפים, ותשלומים עודפים זה עוד גירעונות, ועוד גירעונות זה לא בא בחשבון כי גם כך המערכת עובדת בתת-תקצוב. אחרי כל זה, אם ישנה בכלל הסכמה לתוספת מכשירים, שרי האוצר והבריאות בכבודם ובעצמם צריכים לחתום על "תקנות" בעניין. חושבים שסיימנו? לא ממש, כי את התקנות צריכה לאשר גם ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת.

כך יוצא שפקיד באגף התקציבים "מקציב" שירותי בריאות טריוויאליים במשורה רק בגלל שהוא לא מעוניין ליצור להם ביקוש (בחלק מהמכשירים אין בכלל שאלה של ביקוש והיצע). זה הרי שיא העיוות: אנשי אגף התקציבים, אבירי השוק החופשי, מחזיקים בידיהם את הכוח להעניק רישיונות למכשירי בדיקה ומדכאים את ה"ביקוש" להם באופן שרירותי לגמרי, הרבה מתחת לממוצע במדינות שהם מעריצים את כלכלתן, אולי מתוך הרצון "לחנך" את בתי החולים או "לחנך" את החולים לא להיבדק, או אולי בגלל השד יודע מה.

הנה עוד דוגמה לאופן שבו שלטון הפקידים והדיקטטורה של משרד האוצר פוגעים באינטרס הציבורי.