השתיקה לא יפה להם

לפני זמן רב, בחודש נובמבר 2014, רוב אזרחי ישראל היו משוכנעים שמערכת הבחירות שיצאה לדרך תעסוק בנושאים הקשורים לאופן בו הם חיים ומתפרנסים, לחינוך ילדיהם, לבריאותם, לפנסיה שלהם, לזכויות הסוציאליות להן הם זכאים, לזכויותיהם כעובדים, לגובה שכרם ולטיב השירותים החברתיים במדינה.

אנשים תמימים וישרים הם אזרחי ישראל, לכן הם האמינו שהמפלגות אכן יתייחסו, כל אחת על פי דרכה, לשאלות אלה. אלא שמול האזרחים ישנם הפוליטיקאים, אלה שבממשלה ואלה שעוד יהיו בממשלה. עבור מנהיגי רוב המפלגות, אין ממש קואליציה ואופוזיציה, אלא חלוקה בין אלה שיושבים כרגע על כסא של מיניסטר, ואלה שכרגע נמצאים בין כסאות.

לחברי הקואליציה אי אפשר לבוא בטענות. מה שהם עשו עד היום, זה מה שם מתכוונים לעשות גם בעתיד. זה כולל העברות סודיות לגופים מקורבים, הימנעות מדיון גלוי על סדרי עדיפויות, העדר התמודדות פומבית וגלויה בכל הקשור לתקציב הביטחון, וקיצוצים נוספים בשירותים החברתיים. בכל העניינים האלה, מה שהציבור רואה זה מה שהוא יקבל, במידה ותוצאות הבחירות יאפשרו זאת.

מהצד השני ישנם אלה שרואים את עצמם מועמדים להנהגה. אלה אשר שומרים על זכות השתיקה כאשר זה נוגע לתחומים אפורים בכל הנוגע למשק ולכלכלה.

מה יכול יאיר לפיד לומר לציבור מעבר לסיסמאות הידועות? האם הוא יכול להודות שבמשך שנתיים נתן יד להעברות תקציביות של מיליארדים, שרוקנו מתוכן את התקציב? שום מכירה של דירות של הדיור הציבורי לעמותות דתיות לא הייתה להתרחש בלי הסכמתו של לפיד, והסכמה זו ניתנה. האם הוא יכול להתייחס בכלל למערכת המס, לאחר שישב באוצר שנתיים ולא עלה על דעתו שיש צורך דחוף ברפורמה מקיפה במערכת המיסוי, בהקטנת משקל המיסוי העקיף והעלאת המיסוי הישיר?

שנתיים היו לו ללפיד לפעול למען העסקה ישירה של עובדי מדינה, בלי שיאלצו להיות מועסקים כעובדי קבלן. בחצי מהאנרגיה שהוא הקדיש למיזם מע"מ אפס הוא היה יכול לקדם את מעמדם ואת שכרם של עשרות אלפי בני אדם, לטפל באחת החרפות הגדולות של המדיניות החברתית בישראל.

יצחק הרצוג, מצדו, ישב בממשלות ישראל כשר רווחה בין 2007 ל-2011, תחת אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. היו אלה שנים אפלות בכל מה שקשור לקיצוץ ההוצאה החברתית, הפרטת שירותי הרווחה, הנהגת מיקור חוץ ושכלול שיטת העבודה הקבלנית. מילה של ביקורת עצמית לא נשמעה ממנו על אותה תקופה ועל כן אי אפשר לצפות ממנו שינהג מחר באופן שונה ממה שעשה אז. על הרצוג אפשר להגיד, בציניות, שהוא תרם תרומה מכרעת להיווצרות התנאים שהביאו למחאה של שנת 2011.

הרצוג וציפי לבני היו יכולים, אם רצו, לאמץ את נאומה בכנסת של סתיו שפיר, בן שלוש הדקות, בו דיברה על האופן בו מתנהלת חלוקת הכספים של ממשלת ישראל. אלא שהם העדיפו לשתוק. הם נותרו אילמים. מילה אחת של אישור, תמיכה או הזדהות הם לא השמיעו, אולי מתוך ידיעה מי יהיו שותפיהם לשולחן הממשלה לאחר הבחירות, ובמה הם יעסקו.

מפלגות סוציאל דמוקרטיות באירופה לומדות היום על בשרן שכאשר הן לא ממלאות את תפקידן, מישהו אחר עושה זאת במקומן. הביקורת כלפיהן נוגעת בעמידה לצד הממסדים העשירים, בהעדר אמירה ברורה ביחס לשיעורי מס על עשירים, זכויות עובדים, הפרטת שירותים, דיור ציבורי וזכויות פנסיה.

אין זה פלא, אם כן, שמפלגת העבודה הישראלית החליטה שעדיף לה לשנות את שמה, ולדבר על בקבוקים ודו"חות של מבקר המדינה, במקום לפתוח במערכה המבוססת על שינוי רדיקלי באופן בו אנו חיים ועובדים, לגבי הסיכויים של הדור הבא בשוק העבודה, לגבי מי ימשיך ליהנות ממימון ממשלתי נדיב ומי יאלץ לשלם את המחיר.

בסופו של דבר, בחירות לפרלמנט, בכל מדינה, הן הזדמנות שניתנת לאזרחים לשמוע על תכניות של מועמדים בתחומים שונים. אלא שבישראל, כמו במדינות אחרות, הזדמנות זו אינה מנוצלת בדרך כלל. הפעם, כך נדמה, הציבור רצה, אפילו מאד, לשמוע על שכר, על שירותים חברתיים, על מיסוי הוגן, על גיל פרישה ופנסיה, על הפרטה ועל סדרי עדיפויות בתקציב. הבעיה היא שהן הקואליציה והן האופוזיציה הראשית לא ממש מעוניינים לדבר על נושאים שמבחינתם השתיקה יפה להם.