המשילות ועוקצה

האומנם אנחנו צריכים להתעניין בסרי לנקה? לא באופן דחוף. אין לנו אפילו שגריר תושב במדינת-האי הזו, המצטיירת על המפה כדמעה הזולגת מסנטרה של הודו. אבל היא קרובה גיאוגרפית, היא יושבת על נתיב המים המקשר את ישראל עם אסיה, והיא מניבה אוסף של לקחים ושל רמיזות על היסטוריה ועל דו-קיום.

באחרונה ממש היא הייתה אבן דומינו במשחק האסטרטגי בין סין להודו, בהשתתפות אמריקאית. הסינים ניסו להציף את סרי לנקה בכסף, לפתח את נמליה ולסלול את כבישיה. ההודים רתחו מזעם כאשר צוללת גרעינית סינית עגנה בנמל קולומבו מבלי שאיש טרח להודיע להם. הם והאמריקאים תמכו באופוזיציה לשלטונו של נשיא סמכותני, מאהינדה רג'פקסה, שחילק את נכסי ממשלתו בינו ובין אחיו (אחד היה שר ההגנה, שני היה יושב ראש הפרלמנט, שלישי היה שר הכלכלה).

הנשיא, מהיותו שבוי בדימויו העצמי, החליט להקדים את הבחירות בשנתיים, וערך אותן בתחילת ינואר. בניגוד לכל הציפיות, הוא הובס. הסינים תמיד ידעו מדוע בחירות הן רעיון רע - אבל לא הצליחו להנחיל את הידיעה לקליינט הסרי לנקי שלהם.

סרי לנקה סיפקה לעולם את אחת ממלחמות האזרחים האיומות ביותר של תחילת האלף. הסינהאלים (74% מתוך 22 מיליון) לחמו בטאמילים (7%). אלה האחרונים, בחבלי הצפון והמזרח, רצו להתפצל, ולהקים מדינה משלהם. את נס העצמאות הטאמילית הניף ארגון מהפכני, שטען לזכויות יוצרים על מחבלים מתאבדים, והקדים את ליבריה ואת סיירה ליאון בשיגור ילדים לשדה הקרב.

לפני שרג'פקסה עלה לשלטון, הממשלה הסינהאלית הגיעה למסקנה שלא תוכל לנצח במלחמה, ומוטב להתפייס (המשא ומתן התנהל באוסלו, אלא מה). רג'פקסה שם קץ לפיוס, אסר מלחמת חורמה על הטאמילים, והביס אותם ללא תנאי. גוויותיהם התגוללו בג'ונגלים של הצפון, כולל אלה של המפקד העליון המבעית ושל בנו. רג'פקסה והגנרלים שלו הואשמו בפשעי מלחמה, אבל סרי לנקה הגיבה באופן שישראל מגיבה: בצפצוף ארוך ובהאשמות נגד.

בתוך מאה יום

הניצחון הנחיל לרג'פקסה פופולריות ניכרת - זה מה שניצחונות נוטים לעשות - והוא חזר ונבחר ללא קושי ב-2010. הוא השתמש במנדט שלו כדי להעמיק את הקיטוב האתני ולהלך אימים על האופוזיציה ועל התקשורת. בסופו של דבר הוא מעד, והתחיל להימאס גם על בני עדתו. שותפות לא-צפויה של סינהאלים, של טאמילים ושל המיעוט המוסלמי (8%) הפילה את רג'פקסה. מנהיגי האופוזיציה הסכימו בעיקר על עניין אחד: הצורך להיפטר מעצם הכהונה של נשיא ביצועי. הם הבטיחו, כי בתוך מאה יום הם יחזירו את ניהול המדינה לידי ראש הממשלה.

זו אחת הפעמים המעטות בתולדות המשטרים הרפובליקניים, שארץ דמוקרטית מנסה להחזיר את הגלגל אחור, ולהיפטר מנשיאות ביצועית. אם אינני טועה, רק טורקיה עשתה כן ב-1950, פקיסטן ב-1973, סודאן ב-1986 (החזיק מעמד שלוש שנים, עד הפיכה צבאית), קירגיזסטן ב-2010 וגיאורגיה/גרוזיה ב-2012. בכל המקרים האחרים, הכיוון היה ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי.

סרי לנקה אינה הראשונה המגלה את חסרונות השיטה הנשיאותית. הפיליפינים ודרום קוריאה שילמו מחירים גבוהים מאוד על ריכוז סמכויות בידי יחידים והשתעשעו ברעיון של מעבר למשטר פרלמנטרי. לא קרה, אבל שתיהן הגבילו את נשיאיהם לכהונה אחת ויחידה, חמש שנים בדרום קוריאה, שש שנים בפיליפינים.

טאייפ ארדואן משתעשע בימים האלה בפרויקט של תפירת חוקה נשיאותית על-פי מידותיו הסולטניות. זו תהיה רגרסיה חמורה בשביל טורקיה, דילול קיצוני של שיטתה הדמוקרטית. רוסיה, ולפניה שורת ארצות גדולות וקטנות באמריקה הלטינית ובאפריקה, הראו לנו את המידה שבה הנשיאות הביצועית מזמינה ניצול לרעה של כוח. אפילו ארצות הברית שילמה מחיר מפעם לפעם, עם כל מנגנוני הריסון והאיזון שלה. טוב, כל כהונה פוליטית מציבה סכנה כזאת. אבל בין בקבוקים ריקים לווטרגייט, טובים הבקבוקים באלף אחוזים.

נוסחה להשעיית הדמוקרטיה

איש מעולם לא הטיף למשטר נשיאותי רק לטובת תיאוריות חוקתיות מופשטות. לא שמענו את אביגדור ליברמן מצטט את אפלטון בשבח "המלך הפילוסוף". הוא רוצה משטר נשיאותי, מפני שהוא רוצה סמכויות פוטיניות. המשטר הנשיאותי שלו לא נועד להעמיק את אופיה הדמוקרטי של ה"משילות", אלא נועד לפטור אותה ממאפיינים דמוקרטיים. הנשיאות הביצועית היא אמצעי להשעות את הדמוקרטיה בין שתי מערכות בחירות.

נשיאות ביצועית חזקה הרסה את הדמוקרטיה הצרפתית באמצע המאה ה-19, וחזרה ואיימה על שלומה בשליש השלישי של המאה ה-20. עובדה, שום דמוקרטיה אירופית לא ניסתה להעתיק אותה, אפילו כאשר נכספה אל יציבות ואל "משילות". צריך להודות שבספרד יש שיטה נשיאותית דה-פאקטו, בחסותו הנומינלית של הכתר. אבל איטליה ויתרה על ההזדמנות, ויוון עמדה בפיתוי, וסרביה וקרואטיה נפטרו ממנה למעשה אם גם לא להלכה.

בשווייץ - מופת משילות בעיני יאיר לפיד - כהונת הנשיא עוברת ברוטציה אחת לשנה בין חברי הקבינט. שום כוח אינו נובע ממנה. זו דוגמה קיצונית. מדינה זקוקה לראש מדינה, גם אם נוכחותו עולה קצת כסף.

מנחם בגין, בהיותו ראש האופוזיציה, רצה להרים את קרנה של כהונת הנשיא, והציע להעניק למשמש בה את התואר "המפקד העליון של הכוחות המזוינים", החסר בחוקה הישראלית. בעלי זיכרון נזכרו, שזה היה תוארו של נשיא הרפובליקה הרביעית בצרפת, והוא ניסה להשתמש בו כדי לדכא מרידה של צבא צרפת באלג'יריה, ב-1958. מה נלעג היה הניסיון. הרפובליקה הרביעית מיהרה להתמוטט.

נשיאות ביצועית אינה עומדת על הפרק, אבל היא תחזור ותועמד שם אם הבחירות יניבו כנסת מפולגת ומשותקת. נוסחות "משילות" חדשות יתחילו לשמש אז בערבוביה. תשובה תהיה אז מן המוכן: לך לסרי לנקה, עצל, ראה דרכיה וחכם.