ביטחוניסטים עכשיו

לולא פרשת "בקבוקי שרה" והטענות לפרשת "העמותות 2", כנראה, הסיפור הזה היה תופס השבוע הרבה יותר כותרות: "אין ספק שהנושא הזה הוא מאוד-מאוד חשוב לנו, ואני מניח שימצאו את הדרך להתקדם איתו", אמר השבוע הרמטכ"ל בני גנץ על המשא-ומתן עם הפלסטינים, בכנס לזכרו של מפקדו האהוב, הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק.

ליפקין-שחק שוחח לפני כשנתיים בשעותיו האחרונות, לפני שהוכרע סופית על-ידי מחלת הסרטן, עם ראש-הממשלה בנימין נתניהו, ואמר לו: "עכשיו זה עליך", וביקש ממנו לקדם תהליך מדיני עבור ישראל.

הטוקבקים הפבלוביים האשימו מיד את ראש המטה-הכללי ב"סמולנות" (אולי גם רב-אלוף גנץ אינו ציוני על-פי ההגדרות האורווליאניות החדשות של בעלי המונופול על הציונות?), ואולי בחלומות פוליטיים, עוד שבועיים, כשיפשוט את מדיו.

כל החוששים מכניסתו של גנץ למערכת הפוליטית יכולים לנשום לרווחה. "חוק הצינון", המכונה בצה"ל "חוק הסינון", שחוקק ב-2007 כדי לחסום את קודמו בתפקיד גבי אשכנזי, ימנע מגנץ מחשבות על פוליטיקה עד 2018, וכפי שזה נראה כרגע, הדבר האחרון שעליו חושב הרמטכ"ל ה-20 הוא קפיצה לביצה הפוליטית.

גם במערכת הבחירות המטורללת הזו - שבה כדורגלנים, דוגמניות, ועיתונאים משמשים כפיונים המועמדים לקידום או להדחה - גם הפעם הביטחוניסטים מוכיחים את עצמם כסחורה לוהטת בשוק הריאליטי-הפוליטי. רוח הריאליטי וסקרי מותגים שפשו בהרכבת הרשימות זיהמו את חדירת הדור החדש של הביטחוניסטים למערכת הפוליטית.

האלוף יואב גלנט, שכוכבו דרך באולפני הברברת בימים הבלתי נגמרים של "צוק איתן", חלם להיות שר הביטחון ולהגשים את גרסת 2015 של משפטו האלמותי של אורי דן ז"ל כי "מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון", אלא שכעת נדמה לשיבוץ תמוה במפלגה הלא נכונה (של כחלון).

שאול מופז, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, נשלח לתהום הנשייה בעקבות סקרי אווירה; ולאלוף-משנה עם פיקוד על סיירת מטכ"ל בעברו, עומר בר-לב, לא עזרה הצלחתו המשכנעת והמוצדקת בפריימריז, מול החלטת מנהיגיו לשריין את האלוף עמוס ידלין כ"מועמד לשר ביטחון", כאילו הקימו הרצוג ולבני ממשלת-צללים בפרלמנט של הוד מלכותה.

אלא שכל הצעדים האלה אינם מספיקים למחנה הציוני. כל הסקרים מראים באופן קונסיסטנטי על ציוני התאמה לא מספקים של מחנה השמאל בדעת-הקהל הישראלית, לנהל את בעיות הביטחון הלאומי. נתניהו שמבין זאת היטב ממשיך עם קו ה"בייבי-סיטר" הלאומי, כדי להשכיח את הפגיעה ביחסים האסטרטגיים עם ארצות-הברית, את חוסר התוחלת שבפסיביות המדינית, את התגברות הטרור העממי הפלסטיני, את שיטת הסבבים בעזה, שהתבררה במלוא תקיעותה בצוק איתן.

למרות הטענה המקובלת של הפרשנים הפוליטיים, שנושאי ביטחון בעת בחירות משחקים לידי הימין; ונושאי חברה משחקים לידי השמאל, אפשר להזכיר את בחירות 1992: יחסים עגומים בין יצחק שמיר לג'ורג' בוש-האב ופיגועי סכינים ברחובות, שתרמו לעלייתו של יצחק רבין בבחירות 1992. אלא שהרצוג ולבני אינם רבין. אם ברצונם, כמו בתורת המלחמה הקלאסית של צה"ל, להעביר את המלחמה אל האויב, ולנצח את הימין בדיון הביטחוני, עליהם לרתום לקמפיין, גם כתומכים מבחוץ, את הדמויות הבכירות ביותר בביטחון הלאומי הישראלי: הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (למרות הסתבכותו האווילית בפרשייה הבלתי נגמרת ההיא), ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, (בשאיפה שיאזור אומץ לצאת כבר מהפייסבוק ומהטוויטר), וראש המוסד לשעבר מאיר דגן.

עליהם לרתום לתמיכה את תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהוקמה לפני כחודשיים, הקוראת לנקיטת יוזמה מדינית ישראלית אזורית, שבבסיסה תפיסת "שתי המדינות", ובין חבריה נמנים ראשי מוסד כצבי זמיר ושבתאי שביט, רמטכ"ל כדני חלוץ, מפכ"לים ואלופי צה"ל לדורותיהם.

ויותר מהכול: עליהם להציע אלטרנטיבה ביטחונית: כיצד לטפל בגרעין האיראני, בחוסר התוחלת של סבבי העימות כל שנתיים בעזה, ומה עושים עם החיזבאללה והמציאות המשתנה בסוריה. אם הם רוצים באמת לקחת את המפתחות של המדינה, יופיע נא מצע ביטחוני של המחנה הציוני מיד.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10