מהמיון אל הקלפי

עדיין במסדרון. בכל שנה בתקופה הזאת של החורף, התפוסה בבתי החולים ובעיקר בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות נוסקת אל מעבר ל-100%. זה כמובן לא כל כך קשה בהתחשב בעובדה שהתפוסה הממוצעת בכל ימות השנה בישראל עומדת על - תחזיקו חזק - 98%, השיעור הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות. אבל השבוע, כך נדמה, המספרים נשמעו גבוהים מהרגיל וכך גם עוצמת הדיווחים של התקשורת. כמה מבתי החולים דיווחו על תפוסה של כ-150%-200% בחדרי המיון ובתל השומר דיווחו אפילו על 300%. אחרי יומיים של סיקור אינטנסיבי, שכלל את התמהיל המוכר של חולים ובני משפחה זועמים על המצב ומרחמים על הצוות הרפואי, העומס בבתי החולים ירד מהכותרות. באורח פלא, ולא ברור מה קדם למה (בבחינת הביצה והתרנגולת), ברגע שהמצלמות נעלמו, גם המספרים המפחידים פחתו בהתאם. התפוסה הכללית בבתי החולים, לרבות במחלקות הפנימיות, עומדת כעת לפי משרד הבריאות על כ-105% (שיעור "סביר" ביחס לרמה הבלתי סבירה ממילא) וגם חדרי המיון חזרו למספרים הרגילים שאף פעם לא היו מלבבים. מה הסיכוי שמנהלי בתי החולים "שיפצו" קצת את המספרים כדי להזכיר לנו שהזקנה מהמסדרון של בחירות 1999 עדיין שוכבת שם חודש וחצי לפני בחירות 2015? תרשו לנו להעריך שזה תרחיש אפשרי למדי, אבל התרחיש הגרוע יותר הוא שלא היינו נזכרים בזה בכלל. צריך להודות באמת: בתי החולים יכולים לעשות הרבה יותר כדי לייעל את העבודה במחלקות, הם יכולים לנתב יותר תרומות לחדרי המיון ולמחלקות הפנימיות על פני המחלקות היוקרתיות והם יכולים לנייד בצורה אופטימלית יותר את כוח האדם. את כל זה הם יכולים לעשות גם בלי משאבים נוספים, אבל זה לא מפחית מהעובדה שמערכת הבריאות זקוקה לאותם משאבים נוספים כדי לספק שירות רפואי שהולם מדינה מערבית. ישראל קרובה היום למקסיקו ביותר מדי קריטריונים בכל הקשור לתשתיות רפואיות, ורק על זה אפשר (וצריך) היה לנהל מערכת בחירות שלמה.

בחזרה לריקי כהן. זה המקום לתהות איך קורה שהאופוזיציה המרכזית בישראל (המחנה הציוני) מפרסמת מצע שכולל הבטחות דרמטיות בדבר סבסוד מלא לצהרונים, סייעת נוספת בגני ילדים, טיפולי שיניים בחינם לקשישים, הגדלת קצבת הזקנה ובשורה התחתונה העמקת המימון הציבורי והאחריות הממשלתית - ומכל זה התקשורת בישראל (גם אנחנו ב"גלובס") בחרה להתמקד יותר בהבטחות של המחנה הציוני בתחום הדיור ובהבטחות של משה כחלון בתחום הבנקאות. מחירי הדירות באמת הרקיעו לגבהים שערורייתיים שמהווים מעמסה אדירה על משפחות שלמות ולא רק על זוגות צעירים, ועמלות הבנקים באמת נראות מנופחות. ובכל זאת, ספק אם במדינה קטנה כמו ישראל נראה שינוי דרמטי במחירי הדיור ועוד יותר ספק אם נראה בתחום הזה הבדלי גישה גדולים בין מפלגה זו לאחרת. וגם אם ניתן את מלוא הקרדיט לכחלון ונצא מנקודת הנחה שהוא יחתוך את עמלות הבנקים בחצי, האם מישהו חושב שיהיה לכך אפקט גדול יותר משינוי סדרי עדיפויות בתחום הבריאות, החינוך והרווחה? לפחות על פניו, מי שמכוונים את הזרקור אל סעיפי הדיור, המזון והבנקאות מעודדים במודע או שלא במודע את אותו סדר יום שקיים כאן כבר שנים, אותה תפיסה כלכלית שרואה בממשלה אחראית לחשבון הסלולר של ריקי כהן במקום לעתיד הילדים שלה.

כרוניקה של הרס עצמי. הרצוג ולבני יכולים להיות מרוצים מהמיתוג שתפרו הפרסומאים למפלגתם המשותפת, אבל השבוע ניכר שהמחנה הציוני ניחן באותן תכונות ישנות ומוכרות של המחנה הקטנוני - הלוא הוא מפלגת העבודה. בזמן שהמועמד של המחנה לתפקיד שר האוצר, פרופ' מנואל טרכטנברג, הציג את המצע הכלכלי, דאגו בכירי המפלגה ליידע את מי שצריך בתקשורת על חוסר הנוחות שהם חשים מהרכש החדש. לא חשוב שהמצע הכלכלי כלל באופן מובהק את טביעות אצבעותיהם של שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, השניים תקפו השבוע מאחורי הקלעים את טרכטנברג וביקשו לצייר אותו כניאו-ליברל שאינו שונה באופן מהותי מנתניהו וחבריו לתפיסת העולם. שניהם היו רוצים להיות שם במקומו ולהציג בעצמם את התוכנית הכלכלית, אבל שניהם שוכחים שהם כבר היו במעמד הזה ונכשלו במבחן הבוחר. התקשורת אוהבת לגחך על ההתגייסות של בכירי הליכוד לטובתו של נתניהו גם ברגעים המביכים ביותר שכוללים פרשות על בקבוקים ממוחזרים ושקיות חלב בשלוש לפנות בוקר - אבל לא היה מזיק שגם מפלגת העבודה תתנער פעם אחת מהפלגנות וההרס העצמי שטבועים בה ותתגייס לטובת מי שאוחזים היום במושכות. הו, זה יהיה קשה.