נאום נתניהו הלך פייפן

ייתכן שחששותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מפני הסכם גרעיני ותרני עם משטר האייתאללות מוצדקים. לא מן הנמנע שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, אכן מוכן לקבל את איראן כמדינת סף גרעינית. אפילו עיתון ליברלי כ"וושינגטון פוסט", תומך נלהב במו"מ עם טהראן, כתב בסוף השבוע, במאמר מערכת, שאולי ראוי לקיים דיון פומבי בתוואי המסתמן של המו"מ, במה שיש בו ובמה שאין בו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

ראשית, המטרה הראשונית של המו"מ - לעקור כליל את היכולת גרעינית הצבאית של איראן - עברה מטמורפזה ונהפכה לתכנית שתהיה מוכנה לקבל את היכולת הזו, ולכל היותר להגבילה זמנית. שנית, במהלך המו"מ נמנע ממשל אובמה מנקיטת עמדה נגד "המאמצים האגרסיביים" של טהראן להרחיב את טווח השפעתה במזה"ת; נראה שהממשל מוכן להשלים עם מעמדה של איראן כמעצמה אזורית על חשבונן של ישראל ובעלות ברית אחרות של ארה"ב. ושלישית, הבית הלבן מאותת שהוא יהיה מוכן ליישם את ההסכם הפוטנציאלי, לרבות הסרת הסנקציות, ללא אישור הקונגרס; במילים אחרות, הסכם בעל השלכות מרחיקות לכת על תפוצת נשק גרעיני בעולם ועל הביטחון הלאומי של ארה"ב ייאכף באופן חד-צדדי ע"י נשיא שנותרו לו פחות משנתיים בבית הלבן.

כראש ממשלה החרד לגורל הבית הלאומי של היהודים, נתניהו אכן היה חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי להתריע מפני מה שהוא בוודאי רואה כגישה תבוסתנית של ממשל אובמה כלפי סכנה קיומית על ישראל. אין ספק שמאמץ לשנות את דעת הקהל בארה"ב במטרה להשפיע על חשיבת הנשיא, לרבות נאום בקונגרס, עם כל ההוד וההדר שגלומים במיזם כזה, הוא יזמה לגיטימית. לכאורה, הרי אובמה כבר קבע תקדים, בנאום לאומה הישראלית לפני שנתיים, בבנייני האומה, שבו הוא ניסה להסיט את האוכלוסיה המקומית למחוזות נוחים יותר למדיניות החוץ האמריקאית ולשכנע אותה, שאכן יש שותף לשלום ברמאללה, חרף המסרים שיוצאים מלשכת נתניהו.

ובכל זאת, שוד ושבר, אין התקדים דומה לאחרית. אובמה לא ניסה להתגנב לבנייני האומה כגנב בלילה בקנוניה עם קליקה שמאלנית בכנסת מאחורי גבו של ראש הממשלה. הוא לא שלח את שגרירו בתל-אביב להכשיר את הקרקע לתרגיל של תגרנות פוליטית שיבליט חולשה אמיתית או מדומה של נתניהו. הכל נעשה על השולחן, לא מתחתיו, ורה"מ בירך על המוגמר אחרי הנאום.

עכשיו כולנו כבר יודעים שההכנות לקראת נאומו הפוטנציאלי של רה"מ בקונגרס נעשו מתחת לשולחן שמכוסה במפה גדולה, בעוד ממשל אובמה ממודר לחלוטין. החלטתו של ג'ון ביינר, היו"ר הרפובליקני של בית-הנבחרים, להזמין את נתניהו לנאום לפני מליאות שני בתי הקונגרס ב-3 במארס, בעצה אחת עם שגריר ישראל, רון דרמר, ומאחורי גבו של אובמה, נשענה על ההנחה שהנשיא נחלש בעקבות הביצועים החזקים של הרפובליקנים בבחירות בנובמבר אשתקד ושנאום נתניהו יחליש אותו עוד יותר.

כפי שכתבו אין ספור פרשנים ובלוגרים ברחבי המדיה, וגם כותב זה, ביינר ודרמר, ביחד או כל אחד לחוד, סברו שנאומו הממשמש ובא של נתניהו יפלג את הדמוקרטים; יבליט את ה"פרו-ישראליות" של הרפובליקנים; ויותיר בוחרים ישראלים פעורי פה נוכח הווירטואוזיות האורטורית של ראש ממשלתם בקודש הקודשים של הדמוקרטיה האמריקאית.

לפי החשיבה הביינר-דרמרית, זה חייב להיות מתכון מנצח למשיכת היהודים האמריקאים למפלגה הרפובליקנית בנובמבר 2016 והיהודים הישראלים לליכוד במארס 2015. אה, כן, הנאום הזה גם יוכל לתרום לקריסת המו"מ עם איראן, והתפתחות כזו תאלץ אולי את אובמה להטיל על איראן את הסנקציות שנתניהו מייחל להן. זו תהיה קריסה של אחת מאושיות מדיניות החוץ של אובמה ומבחינתו זו תהיה מפלה צורבת, והאין זו המטרה הראשונה במעלה של הרפובליקנים בקונגרס, כפי שהכריז מיץ' מקונל, ראש הסיעה הרפובליקנית בסנט?

זה לא קרה. הדמוקרטים התלכדו סביב אובמה והרימו קול זעקה מבקיע כותרות ראשיות על היהירות והבוגדנות של ראש ממשלת ישראל ושלוחיו. אפילו מחוקקים דמוקרטים שתמכו בסנקציות חזקות מיידיות על איראן הסכימו לדחותן עד אחרי תום המו"מ, כפי שהבית הלבן ביקש. זה היה גול עצמי לנבחרת נתניהו. בינתיים אין סימנים של נהירה מסיבית לליכוד בגלל תרגיל נתניהו ותגובות ראשונות מפעילים יהודיים בארה"ב מראות שהקהילה היהודית רחוקה מלסמוך ידה על תחמוני רה"מ. נתניהו, שניסה להשליך ביצים וירטואליות על נשיא ארה"ב, מוצא עתה שהחלמונים שלהן מרוחים על פניו שלו. אבל התולדה המכאיבה ביותר של הפיאסקו הזה היא שהנאום המתוכנן של נתניהו הלך פייפן חודש שלפני שנישא.

הוא הלך פייפן לא מפני שאובמה שם רגל לנתניהו, אלא מפני שנתניהו שם רגל לנתניהו, אולי בסיוע רגליהם הנדיבות של מר דרמר, שהאתר הליברלי politicususa הגדיר אותו כשגריר הרפובליקני של ישראל בוושינגטון, ומר ביינר, שידוע כמי שנוטה להזיל דמעה או שתיים בפרצי רגשנות אקראיים. הנאום הלך פיייפן מפני שנתניהו לא התאפק ובמקום לעצב את הנאום בקונגרס כאירוע דו-מפלגתי, או על-מפלגתי, שנערך בשת"פ עם הדמוקרטים ועם אובמה, הוא תכנן אותו כעצרת עידוד למפלגה הרפובליקנית. במילים אחרות, הוא הפך את הנאום ונסיבותיו לקרדום פוליטי רפובליקני/ליכודי וככזה הוא יימדד.

לא חשוב מה נתניהו יאמר בנאום וכיצד הוא יאמר זאת. לא חשוב עד כמה האורטוריה שלו תעפיל לפסגות צ'רצ'יליאניות. לא חשוב כמה תרשימי פצצות מטילות אימה הוא יציג בדרמטיות. לא חשוב עד כמה משכנעים יהיו טיעוניו. ולא חשוב עד כמה המחוקקים הרפבוליקנים יכניסו עצמם לאקסטזה ויריעו במהלך הנאום עד שיהיו כחולים בפנים. הנאום הזה יימדד באמות מידה של תגרנות פוליטית, לא של גדלות מדינית: כמה מחוקקים החרימו את הנאום? מישהו הפנה את הגב? איך אובמה יגמול לנתניהו בבוא העת (והיא תבוא, אל דאגה)? האם הדמוקרטים יסלחו לו? מה עתיד התמיכה הדו-מפלגתית בישראל? תוכן הנאום יהיה משני וחשוד, מפני שנתניהו הפך אותו לפוטבול בין ימין לשמאל.

במילים אחרות: הנאום הזה כבר נגוע, כמו הספר הטמא באפיזודה בת-האלמוות של סיינפלד, שבה ג'ורג' קוסטנזה הכניס ספר לבית-השימוש בבארנס אנד נובל, ומאז איש לא רצה לגעת בו.

"נתניהו אולי מדמה את עצמו כצ'רצ'יל שבא להזהיר את ארה"ב מפני האיום של היטלר על בריטניה, אבל צריך לתמוה האם הוא לא מצטייר יותר כריק פרי, המושל הרפובליקני השמרני הקיצוני של טקסס עד לפני כמה שבועות, שמתריע מפני האיום שנשקף למדינתו מצו נשיאותי של אובמה שמקל על מהגרים נטולי ניירות", כתב בשבוע שעבר הכלכלן והפרשן ברנארד אבישי.

חבל. הנאום הזה היה יכול לשרת אינטרס אסטרטגי חשוב של ישראל. הוא היה יכול להיות שעתו היפה של ראש הממשלה, ואולי שעה של קורת רוח ומקור גאווה לעם ישראל כולו, אלא שנתניהו הקדיח את תבשילו. עכשיו לא נותר אלא לראות אם הוא יצליח לגבור על האגו שלו ולוותר על הנאום, לפחות במתכונתו הקיסרית בקונגרס. אם יד ההיבריס שלו תהיה על העליונה, ישראל רק תסבול. בהתמודדות הזו רה"מ אינו יכול לנצח. אם הוא יפרוץ לקונגרס בכוח הזרוע, למרות שלפחות שליש מהמחוקקים רואים בו אורח בלתי רצוי, זה יהיה ניצחון פירוס, שיותיר משקעים דלוחים ביחסי ישראל-ארה"ב. השעה הגדולה של הנאום בקונגרס כבר חלפה. אבל ויתור על הנאום יהיה שעה גדולה אחרת. הוא יכול להוכיח שרק טובת ישראל נגד עיניו, ולא טובת עוד קדנציה של הליכוד בשלטון.