נתניהו טוב לפלסטינים

ישאל כל בוחר את עצמו: מי יוכל להציג את אשמת הפלסטינים טוב יותר?

 אבו מאזן / צילום: רויטרס
אבו מאזן / צילום: רויטרס

רבים מצביעים לימין, ובמיוחד לליכוד, כי הוא "קשוח עם הפלסטינים, לא מוותר להם, מגן עלינו יותר טוב מפניהם" וכיו"ב. הפלסטינים חושבים אחרת. הם רוצים שהליכוד ימשיך בשלטון. הם חוששים מן השמאל. כי הם יודעים לתפקד היטב נגד כוח וקשיחות, הם מתקשים עם סובלנות ומתינות.

אני נמנה עם אלה המאמינים כי האחריות העיקרית לכך שאין הסדר בינינו לבין הפלסטינים רובצת עליהם, לא עלינו. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח אם הם רוצים שלום. כי בכל מקרה, הם לא יכולים. מה שקרה בימי יצחק רבין ואהוד ברק, ובמקרים אחרים, מוכיח זאת. ברגע שהונחה על שולחנם הצעה מתונה וסבירה, הם נכנסים לפאניקה ומגיבים באגרסיביות, באינתיפדיות.

מה יכול להיות מקובל?

המנהיגות הפלסטינית מבינה שקשה מאוד למכור לציבור שלה שלום עם ישראל, שלא לדבר על יחסים נורמלים. פעם לא חשבתי כך, אבל במהלך השנים השתכנעתי ששום דבר פחות מחיסול ישראל כמדינה יהודית - שום דבר פחות מזה - לא יכול להיות מקובל עליהם. זה לא מצרים או ירדן, כאן מדובר באנשים שרואים את אדמת ישראל כשייכת להם, אדמת אבותיהם, וכמו כל דבר אצלם, כמשהו "קדוש". קשה לראות אותם מוותרים בנקודה זו. בטח לא בעתיד נראה לעין.

אין הבדל בין ימין ושמאל

לכן אין הבדל מעשי בין הימין והשמאל לגבי הסדר עם הפלסטינים. ממילא ההסדר לא יקום ולא יהיה בגלל הפלסטינים - לא משנה מה יהיה הרכבה של ממשלת ישראל ומה יהיו עמדותיה. עובדה זו אינה מפריעה לנו להתווכח בינינו, לדון בשאלה שהתשובה לה אינה בידינו. אבל גרוע מזה - אנחנו מאפשרים לשאלה לא רלוונטית זו להשפיע על חיינו ועל בחירותינו.

מה נותר לממשלה לעשות במצב כזה? דבר אחד: לנהל מדיניות שתראה לעולם ולנו את האמת, כלומר את האחריות של הפלסטינים למצב. הממשלה הנוכחית, בכך שהיא מפגינה "קשיחות" ומאצ'ואיות גורמת לכך שהדברים ייראו אחרת. נוהגים באופן ובצורה הגורמת לכך שאנחנו יוצאים אשמים. ממשלת ימין עושה מאתנו עם כובש שאינו רוצה להיפרד מן הכיבוש. לא רואים אותנו כעם שמלכתחילה כבש מתוך הגנה עצמית, ועכשיו עומד בפני כבושים שמלכתחילה ביקשו לחסלו, ועדיין מבקשים.

המלחמה האמיתית

המלחמה האמיתית, לכן, אינה בשדה הקרב, או בשדה הפיגועים. היא על התדמית. מי אחראי למצב של אין שלום. זו השאלה שתקבע את מצבנו האסטרטגי העתידי. ישאל כל בוחר את עצמו: מי יוכל להציג את אשמת הפלסטינים טוב יותר? מי שנוהג בקשיחות או מי שמתנהל במתינות? מי שמטיל פצצות או מי שמגיש הצעות? כי זה העניין. הוא ולא אחר.