אני נכנסת למסעדת מרלטון, ליד וושינגטון סקוור במנהטן, ותוהה מה אני עושה שם. האישה שאתה אני אמורה להיפגש לצהריים, וירג'יניה רומטי או "ג'יני" (Ginni Rometty), היא אחת מנשות העסקים החזקות ביותר בעולם. היא מנהלת את יבמ, חברה עם כמעט חצי מיליון עובדים, יותר מהאוכלוסייה של עיר כמו קליבלנד. הטכנולוגיה של יבמ מותקנת ב-90% מהבנקים בעולם, 80% מחברות התעופה ו-70% מכל התאגידים. בשנה שעברה החברה הזו הניבה הכנסות בסך 93 מיליארד דולר.
רומטי היא, בקיצור, ענקית תאגידית. ראשי עסקים אמריקאים נוהגים לסעוד צהריים במקומות מדיפי כוח כמו מסעדת "4 העונות", או לאכול מזון בריאות אופנתי במשרדיהם. רומטי בחרה לפגוש אותי במסעדה מרופטת וריקה יחסית במלון תיירים באיכות בינונית, עם שולחנות עץ מתקלף, מוזיקה רועשת ותפריט צנוע שנראה כמו נלקח ממזנון של נמל תעופה.
האם היא מנסה להסתתר מעיניים בולשות? האם לשולחנות הללו יש איזו משמעות רגשית בעבורה? או שהיא עושה קולות של הסתפקות במועט? עולם העסקים רוחש שמועות פראיות (ומוכחשות) שרומטי עומדת לפטר 100 אלף מעובדי יבמ, במסע רה-ארגון דרמטי שמיועד לאתחל מחדש את חברת הטכנולוגיה בת 103 השנים אל תוך העולם מהיר התנועה של מחשוב הענן. בהמשך חודש זה, יבמ תקיים את אסיפת בעלי המניות המרתקת שלה אחרי 11 רבעונים רצופים של ירידה ברווחיות. כמנכ"לית ויו"ר, רומטי מצויה תחת אור הזרקורים.
לבסוף אני מבחינה בה. מאחורי שולחן שלא הוזמן מראש היא בחליפת קרם יקרה אך מוצנעת, צעיף משי, פנים מאופרות למשעי וחגורת שיער אלגנטית שמחזיקה כל שערה במקומה. הרושם הוא של ארשת פנים והתנהגות בשליטה. מנהלות אחרות בעולם הטכנולוגיה, כמו שריל סנדברג מפייסבוק, נהפכו שמות מוכרים בכל בית בזכות אנקדוטות (וספרים) על איך שהן מלהטטות בין הקריירה הזוהרת וחיי המשפחה. רומטי, בת 57, חוששת מהתקשורת. היא כמעט מעולם לא דיברה לפני כן על חייה הפרטיים.
אז למה דווקא כאן, אני שואלת אגב התיישבות. היא אומרת בקיצור שהצוות שלה בחר את המסעדה הזו משיקולי נוחות: היא סמוכה למרכז המחשוב החדש ווטסון של יבמ, שמפתח בינה מלאכותית. "אני פרקטית מאוד. הבחירה הזו הייתה יעילה", היא אומרת.
אני מתלוצצת שאני מתכסה זיעה קרה מהמחשבה על כמות האצלת הסמכויות שנחוצה בכל יום כדי לנהל את 480 אלף עובדי החברה. היא צוחקת בחום, ולפתע נראית נגישה מאוד. אני מבקשת ממנה לספר לי על הרקע שלה. מה העמיד אותה על המסלול להפוך ב-2012 למנכ"לית הראשונה של יבמ? היא מסבירה שהיא גדלה עם "רקע מאוד מעמד בינוני וממוצע" בשיקאגו, שנראה נורמלי בשנות העשרה שלה. אחר כך הנישואים של הוריה הסתיימו. אמא שלה, שהייתה מאז ומעולם עקרת בית, נשארה לפתע ללא הכנסה. כדי להחזיק את המשפחה, לקחה עליה כמה עבודות ולמדה במכללה בערבים לתואר אקדמי. רומטי, הבכורה מבין ארבעה ילדים, השגיחה על הבית בערבים.
"אמא שלי לא עבדה יום אחד בחייה, ואז היא התעוררה כשהייתי בת 15 ומצאה עצמה עם ארבעה ילדים, בלי עבודה, בלי כסף. אבל היא התארגנה והפכה את הכול לבסדר מבחינתנו. הלקח שלי מזה היה שאין בעיה שאי אפשר לפתור. היא הקריבה הכול. היא עבדה ולמדה מבוקר עד ערב, עד שקיבלה את התואר שלה. היא מעולם לא קיטרה".
רומטי הצעירה ספגה את מוסר העבודה של אמא שלה, ונהפכה נחושה להצליח בתנאים שלה. ב-1975 זכתה במלגה (באדיבות ג'נרל מוטורס) ללימודי מדעי המחשב והנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי. בגיל 19, בתקופת ההתמחות במכללה, היא פגשה את בעלה לעתיד, מתמחה ועובד של GM בדטרויט. כעבור שלוש שנים השניים נישאו.
לא הרבה ידוע על מארק אנתוני רומטי, להוציא את העובדה שהוא משקיע בחברת נפט. רומטי אומרת שהוא תומך בה מאד ודחף אותה בעבר לבקש קידום בעבודה, גם כשהטילה ספק בכישוריה. "הוא נכס יקר בשבילי. תמיד צריכים תמיכה גדולה סביבך, אנשים שיש להם אמפתיה אליך, שמבינים אותך ועדיין תומכים בך, מפני שתפקידי המנכ"ל הללו דורשים את כל הזמן והיכולות". האם בעלה שותף לעבודות הבית? "הוא תמיד מילא את חלקו - אני לא חושבת שאי פעם כיבסתי או גיהצתי בשבילו".
הפיל יחזור לרקוד?
ב-1981, אחרי שתי שנות עבודה ב-GM, הצטרפה רומטי ליבמ כמהנדסת מערכות, ובמשך 30 השנים הבאות טיפסה בהתמדה בסולם הקריירה, עם מגוון רחב של משרות מחשוב, ניתוח, הנהלה ופיננסים. היא נהפכה ידועה בהתמקדות שלה, במשמעת ובשליטה העצמית - עם נאמנות חסרת פשרות לחברה הענקית.
האם חשבה אי-פעם לעזוב לחברה אחרת? היא מנענעת בראשה לשלילה, ומסבירה שנושאי משרות בכירות רבים ביבמ עובדים בה עשרות שנים. "אנשים שם מגדירים עצמם 'אנשי-יבמ' (IBMers). גם בעיתון שלך זה כך?" אני מצטחקת מעצם המחשבה, ואומרת שרוב העיתונאים הרבה יותר ציניים וחסרי כבוד.
"הדבר המדהים ב-יבמ הוא שזו חברה שהיו לי בה 10 קריירות שונות - משרות מקומיות, עולמיות, טכנולוגיות, תעשייתיות, פיננסיות, ביטוח, מיזמי הזנק, קנה מידה גדול. רשת הכישרונות סביבך פנומינלית", היא אומרת. "הסיבה הכי גדולה לכך שאנחנו קיימים היא המשימה או המטרה שלנו. אנחנו עושים את רוב הדברים הקריטיים ביותר בעולם. כשאתה מתבונן בכל הדברים בעולם שמושפעים על ידי יבמ, זו הסיבה שאנשים נשארים לעבוד בה, שאנחנו 'אנשי יבמ'"
השכנוע שלה חזק, אבל האם בעולם המודרני מהיר התנועה זה באמת יתרון להיות עם היסטוריה מפוארת וכוח עבודה ותיק? "אחד הדברים הגדולים שלמדתי מקודמיי ביבמ הוא החשיבות של לדעת מה צריך להשתנות ומה צריך להימשך", היא מודה. "זהו האיזון שאנחנו צריכים למצוא".
ביבמ, האיזון הזה קשה במיוחד. כשהחברה נוסדה ב-1911, היא הייתה יצרנית של מוצרי עסקים כמו מכונות כרטיסי הניקוב, שהיו מערכות עיבוד הנתונים המסחריות הראשונות. במחצית המאה ה-20 יבמ עברה למחשבי מיינפריים בהצלחה גדולה, עם לקוחות שכללו את המי-ומי בעולם התאגידי, אבל בשנות ה-80 החברה החלה לשקוע כאשר מחשבי הפי.סי. האפילו על עסקי המיינפריים.
זה השתנה ב-1993, כאשר לואיס גרסטנר קיבל לידו את ניהול החברה, ויישם את אחד מסיפורי המפנה העסקי הדרמטיים ביותר בהיסטוריה התאגידית. הוא העביר את יבמ מחומרה לתוכנה, וגרר אותה לאינטרנט. הוא גם ניפץ את המגדלים הביורוקרטיים הנוקשים של יבמ, ושינה את הדימוי השמרני שלה, כפי שהוא מתאר בספרו, "מי אמר שפילים לא יודעים לרקוד?"
כעבור עשור, יורשו של גרסטנר, סם פלמיסאנו, עינג את המשקיעים עם הבטחות לרווח של 10 דולר למניה ב-2010 ו-20 דולר למניה ב-2015 - אבל למרות שיבמ עמדה ביעד הראשון, כאשר רומטי הגיעה ללשכת המנכ"ל ב-2012, יבמ כבר לא הייתה חביבת שוק המניות והיא נטשה את היעד השני של פלמיסאנו. לכן אני שואלת אם בעולם שכבר אינו רוצה לקנות את שירותי המחשוב היקרים שיבמ הציעה בימי גרסטר ויורשו, האם היא, רומטי, יכולה לגרום לפיל לרקוד עוד פעם?
היא מתעלמת מהצלחת שלפניה, ומתעקשת לטעון שכן. התוכנית שלה מתחלקת באופן גס לשלושה חלקים. תחילה היא מתכוונת להוציא את יבמ מעסקים לא רווחיים, כפי שגרסטנר עשה בשנות ה-90. "אתה לא יכול להגן על ההיסטוריה שלך", היא אומרת. "אנחנו חייבים להשתנות. אני אומרת לכל אחד שאנחנו לא יכולים להגדיר את עצמנו לפי המוצרים שלנו".
האם נכון ש-100 אלף עובדים ילכו הביתה? היא מנידה את ראשה לשלילה בכוח ומזעיפה פנים, אבל מסרבת לומר מה יהיה המספר האמיתי. "מאכזב שהתקשורת לא עושה בדיקה של עובדות", היא אומרת.
החלק השני של הרפורמה שלה הוא לשכנע את העובדים שלה להמציא עצמם מחדש. במקום להתמקד במוצרים ובשירותים המסורתיים שלהם, היא רוצה שהם יחשבו על פתרונות ללקוחות. היא מסבירה ברצינות רבה שכאשר נהפכה בוסית, היא קבעה שיבמ תבצע "חוויית למידה" מקוונת גדולה בכל יום שישי ראשון של כל חודש. המיזם הזה נקרא "אקדמיית החשיבה". "הכול אינטראקטיבי, הכול חי והכול חובה ל'אנשי יבמ'", היא אומרת.
האם כל אנשי יבמ עוברים את זה? לי קשה לדמיין שיחת סייבר בין 480 אלף עובדים. היא מניעה את ראשה לחיוב. אבל איך מקדמים שינוי בגישה של כל כך הרבה בני אדם? האם גרסטנר הציע לה כמה טיפים טובים? היא עוקפת שוב את השאלה. גרסטנר, היא מודה, סיפק לה השראה. "מה שהוא אמר על תרבות ארגונית חשוב מאוד", היא אומרת, ומציינת את האמרה החביבה ביותר עליו, "אנשים יעשו את מה שאתה בודק, לא את מה שאתה מצפה" (inspect במקום expect). אבל היא אינה מציינת מיהו מקור ההשראה של המהפכה שהיא מתכננת. אני חושד שהיא דיפלומטית מדי, או אולי להוטה מדי להשתחרר מצילו של גרסטנר.
תחומים שיישתנו לגמרי
רומטי מתוודה, אגב אכילה, שהמקום שבו רצתה באמת להיפגש לצהריים הוא סניף סטארבקס ליד מרכז ווטסון. הצוות שלה חשב שבית מלון יהיה מקום ראוי יותר. "אני אוהבת את סטארבקס, וזה נוח ויעיל", היא אומרת שוב. למעשה היא לא שתיינית של קפה, אלא של תה. "יש לי אולי 100 סוגי תה בבית". היא התרשמה מן האופן שבו סטארבקס המציאה עצמה מחדש במעבר לשוק התה. כשאני מספרת לה שהרשת גם יצרה בקרב נערות בגיל עשרה פולחן של מעקב אחרי "התפריט הסודי" לשונאי קפה במדיה החברתית, היא מתלהבת עוד יותר. "זה בדיוק מה שאני מדברת עליו. הווארד שולץ (המנכ"ל של סטארבקס) הראה שחברה לא צריכה להיות מוגדרת על ידי המוצרים שלה. זה יכול להשתנות, כמו אצלנו".
אבל השינויים שהיא רוצה לראות ביבמ נשמעים לי הרבה יותר מפרכים מהחלפת קפה בפרפוצ'ינו. החלק השלישי בתוכנית ההתחדשות של רומטי הוא יוזמה נועזת להעביר את החברה לטכנולוגיות חדשות. היא מקימה בריתות עם קבוצות כאפל וטוויטר למיצוי טכנולוגיות ניידות, ומפתחת שירותים כמו מחשוב ענן ואבטחת סייבר, שמספקים נתח גדול יותר מהכנסות יבמ. עם זאת, ברור שמה שמרגש אותה במיוחד זו בינה מלאכותית.
לא הרחק מבית המלון שבו אנחנו נפגשים, יבמ הקימה מרכז שבו שוכן מחשב-על חדש שלה, שעונה לשם ווטסון. זוהי AI (בינה מלאכותית) חלוצית, או מה שרומטי מעדיפה לכנות "מחשוב קוגניטיבי", שלדבריה יסייע לרופאים לאבחן מחלות, לעורכי דין לחפש תקדימים ולעיתונאים לעשות תחקירים. "אני חושבת שהתחום שלך יהיה אחד התחומים הגדולים שכל זה ישנה לגמרי", היא אומרת לי. "אנחנו נכנסים לעידן חדש של מכונות. בעידן הראשון המכונות יכלו רק לספור דברים. אחר כך הן הפכו למתוכנתות, וכיום הכול ניתן לתכנות. כעת אנחנו מדברים על העידן השלישי - שבו המכונה לומדת. לא רק מתכנתים אותה. זה מה שיבמ עושה עכשיו. אנחנו מובילים את הדרך".
המכונה הקוגניטיבית הזו לא קצת מפחידה ומסוכנת? אני שואלת. "ממש לא", היא אומרת, ולפתע מחליקה ממנה כל התחפושת האלגנטית של אשת עסקים תאגידית, והיא נראית כמו מדען מחשבים נלהב. עולה בדעתי שהיא הייתה בוודאי נהנית הרבה יותר ללא המטלה האדירה של לארגן את כל העובדים שלה. היא ממש מעריצה ואוהבת את המדע. "תארי לעצמך עיתונאי שעושה תחקיר או עורך דין שמוצא תקדימים משפטיים. ווטסון עושה את זה בצורה פנומינלית, מפני שהוא לא מוטה. זאת הנקודה החשובה. אנשים לא יכולים להיות נייטרליים; יש להם כל כך הרבה נתונים, והם לא יכולים לעכל את כולם - לכן הם מפתחים הטיות. ווטסון יכול לטפל בכל הנתונים".
אני מסתקרנת, בין היתר מפני שזה עתה סיימתי לקרוא ספר על הנטייה של אנשים מבריקים לעשות דברים טיפשיים בגלל חשיבה חד-ערוצית, שבטיות והטיה מנטלית. האם ווטסון יכול באמת לקזז את כל הבעיות הללו? היא נדה בראשה לחיוב בהתרגשות. לפתע אנחנו משוחחים לא כמנכ"לית ועיתונאית - אלא כשתי "יורמיות" סקרניות. "ווטסון משלים את קבלת ההחלטות האנושית, מפני שהוא אינו נשלט על ידי מגבלות אנושיות. הוא מרכז את כל המידע ויוצר השערות, מיליוני השערות, שהוא בוחן עם כל הנתונים שהוא יכול למצוא. הוא לומד בעצמו אלו נתונים אמינים, וזהו חלק מתהליך הלמידה שלו".
לפתע היא קולטת שהיא נסחפה עם ווטסון האהוב, והיא מאחרת למטלה הבאה שלה. "אני חושבת ששנינו נוכל להסכים שלכאן כבר לא נחזור", היא פולטת כשהחשבון מגיע. האוכל היה באופן כללי נורא למדי. ואז, לפני שהיא עוזבת, היא משמיעה בקשה מפתיעה אחרונה. "אולי תרצי לבקר את ווטסון? בבקשה? לכי ותראי אותו בעצמך. את רוצה לראות אותו עכשיו? זה ממש מעבר לפינה, באמת!"
אני נלחצת קצת. ארוחות צהריים כאלה בדרך כלל לא מסתיימות כך, אבל ההתלהבות שלה כה אותנטית, שקשה לי לעמוד בפניה. וכך, כעבור כמה ימים אני נכנסת לבניין המבריק החדש באחת הפינות האופנתיות ביותר של מנהטן, שבה שוכנים גם מטות פייסבוק וגוגל. שם נמצא מרכז המחשוב ווטסון, יחד עם עתיד הטכנולוגיה של המאה ה-21. כישורי הקוגניציה של ווטסון אכן מסחררים. אני צופה בהדגמה של איך הוא יכול לסייע לרופאים לאבחן מחלה נדירה בילד בן 9, אחרי עלעול במיליוני דוחות מחקר רפואי. לא פחות מדהימה היא התרבות המשרדית הניסיונית כאן: שלא כמו רוב חלקיה של יבמ, העיצוב אמור להיות נזיל, ההיפך מן הכובד התאגידי הרגיל.
כתבות
ני"ע
