על רקע עוד לילה שובר שיאים שרשמה ה-NFL בסופרבול (114.4 מיליון צופי טלוויזיה - הנתון הגבוה בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית), ענף אחר הולך ומאבד את הפופולריות שלו בארה"ב. דווקא הבייסבול, שמסורתית נחשב במשך עשרות שנים לספורט שהכי מזוהה עם התרבות האמריקאית - וזה שהצליח להישאר הכי עממי עם מחירי הכרטיסים הזולים ביותר - הולך ודועך.
בחודש שעבר נכנס לתפקיד הקומישינר של ה-MLB רוב מאנפרד, עו"ד ניו-יורקי שהחליף את באז זליג אחרי 23 שנים. מאנפרד קיבל ליגה שכלכלית נמצאת בפריחה, עם הכנסות שמתקרבות ל-9 מיליארד דולר - שנייה בספורט האמריקאי רק ל-NFL, אבל במקביל כזו שמתמודדת עם שינויים מטרידים מאוד באוכלוסייה שצורכת את המשחק, עד כדי איום ממשי על עתידו בארה"ב.
ב"לוס אנג'לס טיימס" מנו כמה מכאבי הראש שמאנפרד יצטרך להתמודד איתם. למשל: איבוד דור העתיד - צופי הטלוויזיה כיום בבייסבול הם בעיקר אנשים מבוגרים, למעלה ממחצית מהם בגיל 55 ומעלה, לעומת 41% שהרכיבו את חתך הגיל הזה לפני עשור; זאת בהשוואה ל-NFL, ששיעור הצופים המבוגרים בה עומד על 37% בלבד (ב-NHL עומד שיעור המבוגרים על 29%, וה-NBA היא הבריאה ביותר מבחינת דור העתיד עם 25% בלבד צופים מעל גיל 55). הוורלד-סירייס, סדרת הגמר של ליגת הבייסבול, איבדה בשלושת העשורים האחרונים יותר ממחצית מצופי הטלוויזיה.
אלו לא רק הצופים. בסקר מקיף שפילח את נתוני הפעילות הספורטיבית בארה"ב, נמצא כי מספר האנשים בארה"ב שמשחקים בייסבול ירד ב-14.5% בין 2008 ל-2013. ונכון לסקר שנערך ב-2012 יש יותר ילדים בגילאי 6-12 שמשחקים כדורגל בארה"ב מאשר בייסבול (6.61 מיליון ילדים משחקים כדורגל, לעומת 5.61 מיליון שמשחקים בייסבול). לנתונים הללו כמובן יש גם השפעה נלוות על התעשייה בכלל - היא מוכרת הרבה פחות. למשל, ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח כי הירידה בכמות הפעילים הביאה לכך שבתוך ארבע שנים צנחו ההכנסות ממכירת "מוצר הבסיס" של הבייסבול - כפפות - ב-18%.
מה עושים הילדים בארהב
באופן די אבסורדי, במקביל לירידה ברמת העניין בליגה ובענף, מי שממשיך ליהנות הם כמובן השחקנים. השכר הממוצע בקרב שחקני הבייסבול ממשיך לעלות בשיעור הגבוה ביותר ביחס לליגות המקצועניות האחרות: בשנה האחרונה זינק השכר הממוצע בליגה ב-13%, ל-3.82 מיליון דולר בממוצע. כל 32 החוזים הגדולים שנחתמו אי-פעם בארבע הליגות המקצועניות בארה"ב הם של שחקני בייסבול (רק במקום ה-33 מצליח להידחק החוזה של קובי בראיינט בלוס אנג'לס לייקרס מה-NBA).
הנתון הזה רק מציג את חוסר ההיגיון הכלכלי, או העוצמה של הספורט כמוצר טלוויזיוני בארה"ב: העלייה בהכנסות הליגה, דווקא בעידן שבו נתוני הצפייה יורדים בקרב צעירים - מגיעה בגלל העלייה בסכומים שמשלמים זכייני השידור. מבחינתם צופים זקנים טובים בדיוק כמו צופים צעירים.
איפה בכל זאת עושה השוק את "התיקון"? ובכן, הירידה בפופולריות של הענף (ובנוסף שערוריות הסמים שמלוות אותו בעשור האחרון) לא מצליחה להביא את שחקני הבייסבול אל שוק המפרסמים. הם אמנם עושים כסף גדול בצורת משכורות, אבל מפרסמים לא ממהרים להתקרב אליהם. "הטיימס" מציין כי דרק ג'טר, כוכב ניו יורק יאנקיז שפרש, הצליח להכניס 9 מיליון דולר מהסכמי חסות, אבל מלבדו אף שחקן אחר לא הצליח לחצות רף של 5 מיליון דולר ממפרסמים. איפה הם ואיפה בראיינט שהכניס 31 מיליון דולר מהסכמי חסות, או לברון ג'יימס מקליבלנד קאבלירס, שהיה שווה למפרסמים לפי "פורבס" חוזים בהיקף שנתי של 53 מיליון דולר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.