מי צריך עימות בטלוויזיה?

אני מאוד לא אוהב את מה שמתרחש בעניין העימות וסביבו. הדבר הכי צורם זה השימוש במסך הטלוויזיה כדי ללחוץ על הפוליטיקאים להשתתף. בשביל להפחיד אותם, ואין לי מילה אחרת, יוצרים סיטואציה שבה מי שלא בא לעימות הוא "פחדן", או בלתי דמוקרט, ומכל מקום אישיות שלילית בקנה-מידה "דמוקרטי".

גובל בהסתה

אתם יודעים מה? זה נשמע לעתים כמשהו שגובל בהסתה נגד כל פוליטיקאי בכיר שהעימות אינו לרוחו. אתם רואים את ההוא, כן זהו - הוא מהסס!!! וההוא מלתבט אם לבוא לעימות!!! אבל אנחנו מחכים, נותנים לו עוד צ'אנס, ואם לא יבוא - סמנו אותו אצלכם, כי הוא וודאי איש ציבור לא ראוי, כי איזה איש ציבור מסרב פקודה למגישי תוכניות בטלוויזיה?

אותן שאלות ותשובות

מעבר לכך - מי אמר שבכלל צריך עימות? מה יוצא לנו ממנו? אנחנו יודעים בעל-פה את מה שיש לכל אחד מהם לומר. הם משמיעים את דעותיהם בפאנלים ובראיונות שבהם הם נשאלים את אותן השאלות שיעלו גם בעימות - כי אין אחרות. לא שאלות ולא תשובות.

אם בכלל, העימות יכול לגרום נזק בכך שישפיע לבחור באדם הלא מתאים, אדם שיודע להופיע, שיש לו מענה לשון, אבל שאינו בהכרח בעל כישורי מנהיגות, לא בהכרח מתאים להנהיג את המדינה. מי שיודע לנאום ולשחק, הוא בעל העדיפות לנצח בעימות. אבל אנחנו הרי נקראים לבחור במי שיודע הכי טוב לעשות, ואת זה בוודאי לא נלמד מהעימות.

הזיעה והזיפים

אז מי צריך את העימות? בדרך-כלל מפלגות שאינן ממריאות ומקוות שבעזרת החשיפה הזו בטלוויזיה יקבלו מומנטום כלשהו. העימות זכה בשעתו לשם טוב בעיקר בזכות ניצחונו של ג'ון קנדי על ריצ'רד ניקסון. אבל אתם זוכרים על מה ולמה ניצח קנדי (אם לקבל את דעת המומחים)? בעיקר על כך שניקסון הזיע ונראה לא מגולח. לא על מדיניות כלשהי, לא על מעשה כלשהו - על מראה עיניים, על מה שקרוי כריזמה.

מתקרבים ל"רשת שידור"

גם באופן כזה יכול כמובן להיבחר המועמד הטוב יותר, כפי שאכן קרה במקרה של קנדי. אבל יכול גם להיבחר אדם ריק ופוחז, שרמנטי ושרלטן. העימות מאפשר ללא ראויים להצטייר, בעזרת יועצים ומאפרים, למשהו אטרקטיבי יותר ממה שהם באמת, וזו סכנתו.

מי הכי צריך את העימות? אמצעי התקשורת, בעיקר הטלוויזיה. זה מעמיד אותם במרכז ההתעניינות הציבורית, לא רק כמדווחים אלא גם כמשתתפים בעלי השפעה בבחירות.

מומלץ מאוד לראות בהקשר זה את הסרט "רשת שידור" בכיכובו של פיטר פינץ, כי אנחנו מתקרבים לשם.