רוץ, בני, רוץ

רב-אלוף בני גנץ עייף. עייף מאוד. בשלב הזה, עם החלפתו היום (ב') של הרמטכ"ל היוצא בטקס הקבוע בקריה בת"א, עם הדגלים והנאומים, הוא בעיקר מפנטז על יום שלישי בבוקר. בוקר ראשון מאז שהתגייס ב-1977, שבו יוכל לקום ביקיצה טבעית, ללא המשא הכבד שמביאות איתן דרגות הרב-אלוף.

ולבסוף, אחרי המלחמות והמבצעים, הסיורים והדיונים, נשארים בני-האדם, נשארים הרגעים. הרגע שבו חיכה לחייל החטוף גלעד שליט בבסיס חיל האוויר תל-נוף, הרגע שבו רץ לבית משפחת טרגרמן בקיבוץ נחל עוז, שתי דקות אחרי שאיבדו את בנם דניאל ז"ל בן הארבע מפגיעת מרגמה בקיץ הארור האחרון, והרגע שבו נודע לו על חטיפתו של הקצין הדר גולדין ז"ל, והבין שאחיו התאום צור לוחם גם הוא בעזה.

ממחר, בני גנץ הוא תמונה. תמונה על קיר הרמטכ"לים בקומה ה-14 של הבניין החדש בקריה. מימינו של קודמיו גבי אשכנזי, מתחת לדוד-דדו אלעזר ז"ל. איך תזכור ההיסטוריה את בני גנץ? את כהונת הרמטכ"ל ה-20?

הוא היה הרמטכ"ל שנכנס לתפקידו תחת צמד מילים לא הוגן בעליל: ברירת מחדל. ראש-הממשלה ושר הביטחון שלו, רצו את האלופים יואב גלנט שנפסל משפטית, ואת גדי אייזנקוט שפסל את עצמו במחווה אבירית.

בני גנץ נכנס לתפקידו כמי שלא חייב שום דבר לבנימין נתניהו ולאהוד ברק, שלא רצו אותו, ובכל זאת, בארבע שנות כהונתו קשה להיזכר בעימות אחד שהיה לו עם ראש-הממשלה, או עם מי משני שרי הביטחון שתחתם כיהן, ברק ומשה-בוגי יעלון.

אולי זה טבעו הנוח והיותו אדם טוב במובן הטוב של המילה, ואולי זו הפוסט-הטראומה של בני גנץ מפרשת "הפגר בחדר", כפי שכינה אותה, פרשת הרפז, פרשת ברק-אשכנזי.

בני גנץ עושה היסטוריה זוטא, הרמטכ"ל הראשון בעשור האחרון שלא מועזב בידי הדרג המדיני כמו קודמיו. הוא עוזב כמו הרמטכ"ל שהיה: בניחותא, בענייניות, בשלווה. באופן פרדוקסלי דווקא הצד השני, איראן, החיזבאללה, הסורים והאיראנים, וגם "חברים" נוספים בשכונה המזרח-תיכונית, יכולים לספר הרבה יותר על המתרחש בשנות גנץ מאשר מה שהציבור הישראלי יודע.

רבות מהפעולות המבצעיות שבוצעו בימיו לא נחשפו ולא ייחשפו לעין הציבורית, ומתפרסמות לעיתים רחוקות במסגרת מה שמכונה המב"מ, המערכה שבין המלחמות, על פיצוצים וחיסולים מסתוריים מסודאן ועד סוריה, איראן ולבנון. איש לא שמע. איש לא ראה. איש לא ידע.

גנץ הביא איתו סגנון פיקוד וניהול אחר לתפקיד הרמטכ"ל. כזה שמאפשר לחלוק עליו בדיונים, ומשרה אווירה של פתיחות וענייניות. בשיחות סגורות הוא מדמה את זה לציור שבמרכזו עיגול שמסמל את האגו. ככל שהאגו קטן יותר, אפשר לצייר בציור המטאפורי הזה הישגים גדולים יותר.

מארבע השנים של רב-אלוף גנץ נזכור יותר מכול את מלחמת עזה בקיץ האחרון, מלחמה שבה הוא הואשם על-ידי פוליטיקאים מהימין שהוא פחדן והססן, ועוד רגע היו אומרים אולי גם עליו שהוא לא מספיק ציוני.

אפשר רק לשער מה גנץ חושב על כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטים שבשביל לקושש עוד קצת קולות טוענים שהם גילו שיש מנהרות בעזה, באיחור אופנתי של 15 שנה אחרי שצה"ל התחיל לעסוק בנושא הזה. גנץ מסרב להיגרר לקטטות תקשורתיות בנושא הזה, גם במחיר מסוים של פגיעה בכבודו של צה"ל.

גנץ מגחך בשומעו את כל הגיבורים שטוענים שהיה צריך לכבוש את עזה ולמוטט את החמאס, שבקבינט דיברו אחרת לגמרי. אלא שהוא לא נעמד על רגליו האחוריות נוכח הדלפת המצגת המסווגת של צה"ל מהקבינט בנוגע להשלכות האפשריות של כיבוש עזה, ורק רמז בשבוע שעבר בטקס סיום קורס קצינים: ראיתי בחיי קבינטים סגורים יותר וסגורים פחות.

מתוסכל ממלחמות התקציב

רב-אלוף גנץ היה יכול לעמוד על רגליו האחוריות נוכח הפגיעה ביחסים האסטרטגיים עם האמריקנים, שכנספח צה"ל בוושינגטון לשעבר הוא מכיר אותם היטב בנוהגו לומר: "אני לא מכיר ארצות-הברית אחרת", או להשמיע בקול רם יותר את טיעונו כי חזרה למשא-ומתן מדיני עם הפלסטינים הוא אינטרס ביטחוני ישראלי, וכי ככל שתהיה סטגנציה המגמה איתם ברורה: הסלמה. "לא הייתי מוותר על המאמץ להגיע לשלום", הוא נוהג לומר.

גנץ עוזב מתוסכל מכל מה שקשור במלחמות התקציב, מלחמות היהודים. מבקריו בצבא ומחוצה לו יטענו שגם בסוגיה זו לא בדיוק הפך שולחנות, כאשר בתקופתו לא הצליח צה"ל לממש ולו תוכנית רב-שנתית אחת. הוא רואה בשכר אנשי הקבע כישלון אישי שלו, אחרי שחמש שנים צה"ל לא ממלא את ההסכמים איתם בנצלו את העובדה שאסור להם לשבות.

הוא עוזב מפוכח את התפקיד. המבחנים שהוא מוריש ליורשו, הרמטכ"ל ה-21 גדי אייזנקוט יהיו קשים הרבה יותר מ"צוק איתן", כאשר בחזית הצפונית בין ה"עץ" של חיזבאללה ל"פאלי" של המורדים, גנץ מגדיר גם את הראשון וגם את השני כשליליים. אפשר להניח שפעולת החיסול המיוחסת לצה"ל בסוריה לפני כמה שבועות הייתה מוצדקת בעיניו, ולא לוותה כלל בשיקולי בחירות.

ארבע שנות בני גנץ לוו בטלטלה המזרח-תיכונית שכנראה לא תלך לשום מקום בשנים הקרובות: גנץ הנחה את צה"ל להיערך אחרת לגמרי בגבולות המצרי והסורי שהיו שקטים מאז מלחמת יום הכיפורים, בקוראו נכון את המפה המזרח-תיכונית.

"חוק הצינון", שמונע ממפקדי הצבא להיכנס לפוליטיקה במשך שלוש שנים מכונה בצה"ל "חוק הסינון", ולא במקרה. הפוליטיקאים שלנו רצו למנוע מעצמם תחרות והפכו את שירותם של האלופים והרמטכ"לים של עשרות שנים למען המדינה, למכשלה עבורם. נדמה שכל ישראלי בר-דעת מאחל לחייל גנץ הצלחה בהמשך, אבל גם היה רוצה לראות אותו נשאר בסביבה. היושרה, הניסיון, המזג הנוח, אלה לא תכונות שהמערכת הציבורית כאן משופעת מהן יותר מדי בימים אלה.

כאשר נפרד גנץ מהנשיא ראובן-רובי ריבלין בשבוע שעבר, הביע הנשיא תקווה שגנץ יישאר באזור וימשיך לתרום למדינה בתפקידי ההנהגה. או בלשון פשוטה: רוץ, בני, רוץ. ולבסוף, נזכור את בני גנץ במילה שמשקפת אותו יותר מכול: מענטש. בן-אדם.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10