"האומץ" של לפיד עלה לנו מיליארדים

מחר יתקיים פסטיבל דוח המבקר על הוצאות מעון ראש הממשלה. אפשר להניח שזה יהיה פסטיבל בן יום או יומיים, שימשיך את פסטיבלי הסרטונים ה"מגניבים" שמפיצות המפלגות ברשת, ואת פסטיבל מערכת הבחירות בכלל, שהופכת אט-אט לאחת ממערכות הבחירות הכעורות שראינו.

הנשיא ראובן ריבלין צודק כשהוא אומר שהמערכת הפוליטית עסוקה בקריאטייב, ביצירת סרטונים ויראליים וסיסמאות. "הציבור הישראלי עייף, הוא מאס בניסיונות לסמם אותו בסאטירה או בכוכבנות", אמר אתמול הנשיא. ואכן, המהות לא חשובה, העובדות (לפחות הכלכליות) אינן מונחות על השולחן, נותרה רק שורה של סיסמאות ריקות מתוכן. הבעיות הכבדות נדחקו הצדה, המטרה היא אכן לסמם את הציבור במופעי סטנד-אפ של פוליטיקאים. הבדיחות כולן על חשבוננו.

שני צדי המתרס ודאי ישתמשו בדוח המבקר שיפורסם מחר לעוד מופע קולני, צווחני וסתמי: הצד השמאלי יראה בו עוד עדות לבזבזנות על גבול השחיתות לכאורה של ראש הממשלה; הצד הימני יצביע על הסרטון, עוד סרטון, שהופק על ידי בני הזוג נתניהו בשיתוף יועץ העיצוב מושיק גלאמין, כעדות למצבו המוזנח של מעון ראש הממשלה.

שליחי ציבור אכן אמורים להיות דוגמה בבואם להשתמש בכסף ציבורי, ועקרונות כמו שקיפות, מידתיות וכדומה אמורים להיות נר לרגליהם. דין פרוטה אכן כדין מאה, כמאמר הפתגם, אבל דיני המאה הם אלה שמתווים בסופו של דבר את המדיניות הכלכלית, את סדרי העדיפויות הכלכליים, את האי-שוויון ואת המקורות לטיפול בו.

הנה דוגמה מצוינת ל"דיני המאה": החלטה אומללה שעלתה למדינה מיליארדים ומתחברת לכל הפסטיבל של הפוליטיקאים בשבועיים האחרונים סביב עובדי תרכובת הברום מקבוצת כיל. נחמד לראות את כל הפוליטיקאים מקרקרים סביב העובדים, מבטיחים להם הרים וגבעות, ומלהגים על חשיבות הנגב, שיום אחרי הבחירות כבר לא יעניין איש מהם.

יאיר לפיד, למשל, הגדיל לעשות אתמול והתפאר שהוא עצר את עסקת פוטאש, שהוא הציל בזמנו את העובדים, שהוא לא היה בכיס של אף אחד, והוא איתם, עם העובדים, לעולמי עד. לפיד ממש מתמוגג מעצמו בהודעה לעיתונות שהוציאה "יש עתיד": "יאיר לפיד, באומץ בלתי רגיל, הסתכל בעיניים של ראש הממשלה ושל שטייניץ ושל כולם ומנע את מכירת ים המלח לפוטאש". וואו, יאמר הקורא הסביר, גם הסתכל להם בעיניים וגם מנע את מכירת ים המלח למשקיעים זרים. איזה אמיץ יאיר הזה, עשוי ללא חת!

האמת היא הפוכה לחלוטין, והיא משקפת היטב את השיח האלים, הפופוליסטי והרדוד בכל סוגיה כלכלית שצצה פה. פוטאש, ענקית הכימיקלים הקנדית, ניהלה בתחילת 2013 מו"מ לרכישת כיל מעידן עופר. מיד קמו כל הפופוליסטים וזעקו שמוכרים את ים המלח שלנו לגויים מקנדה. לפיד, בתחילת כהונתו, כשהוא סובל מעודף יהירות, זחיחות ופופוליזם, הוציא הודעה שבה התנגד באופן גורף למו"מ עם פוטאש: "משאבי הטבע של מדינת ישראל הם נכס ציבורי והציבור הישראלי הוא הראשון שצריך ליהנות מהם", ואז החליט להקים את ששינסקי 2.

בזמנו כתבנו שההחלטה האומללה הזאת עלתה למדינה מיליארדים, והנה הסיבות לכך: ראשית, אין הבדל גדול בין השליטה של פוטאש הקנדית לבין השליטה של עידן עופר היושב בלונדון. שנית, ואז העובדות שנחשפות היום ב"גלובס" לא היו בידינו, במו"מ עם פוטאש הבטיחה החברה הקנדית לשמור על מצבת העובדים ועל תפוקת המחצבים בישראל כפי שהיא, מה שהיה בזמנו החשש הגדול הן של משרד האוצר והן של העובדים.

אם יש הסכם מחייב שבו כיל שומרת על מצבת העובדים הקיימת ועל רמת הייצור הקיימת - אז מה בדיוק הבעיה? כל הפסטיבל סביב פיטורי עובדי מפעל הברום היה נחסך עכשיו. זאת ואף זאת: פוטאש הבטיחה לשמור על מניית הזהב של הממשלה ובכך אפשרה למדינת ישראל לשמור על האינטרסים שלה בים המלח.

מדוע, אם כן, התעקש לפיד שלא להמשיך את המו"מ עם הקנדים? כיצד קורה ששר אוצר במדינת ישראל מחליט בהבל פה לדחות הצעה עסקית שהייתה מיטיבה עם כל הצדדים? הפופוליזם, הו הפופוליזם שמוביל כרגיל לשליפות מהשרוול.

הנה מה שעלתה למדינה השליפה מהשרוול של לפיד (החישוב הופיע אצלנו כבר בתחילת 2013). החברה לישראל החזיקה אז כ-52% ממניות כיל ועלות ההשקעה שלה נאמדה (באופן גס מאוד) בכ-6.5 מיליארד שקל.

שווי חלקה של החברה לישראל בכיל, לפי מחירה של האחרונה אז בשוק, הוערך ב-27 מיליארד שקל (מאז הוא נשחק מאוד ושווה כיום רק כ-18 מיליארד שקל, מה שממחיש עוד יותר את גודל הפספוס).

המשמעות היא שאם העסקה הייתה מתבצעת, החברה לישראל הייתה רושמת רווח הון אדיר של כ-20 מיליארד שקל, שהיה עשוי להגיע לכ-30 מיליארד שקל, בהנחה סבירה למדי שפוטאש הייתה משלמת פרמיה על כיל.

וכאן מגיעים לעניין הכי חשוב: מס רווח הון בשיעור של 25% על רווח הון של כ-30 מיליארד שקל זה מס בהיקף של כ-7.5 מיליארד שקל! מובן שזה בתיאוריה, הסכומים הללו היו תלויים באופן העסקה - אם במזומן (המס מוטל מיד) ואם במניות (המס יידחה עד מימוש מניות פוטאש), וכמובן גם בעתודות ההפסדים של החברה לישראל ובתכנון המס שלה.

כך או אחרת, מדובר בהפסד של מיליארדי שקלים לקופת המדינה, באדיבות שר האוצר הפופוליסטי לשעבר של ישראל, שלכאורה התייצב "באומץ" מול האחרים והתנגד למכירת כיל. הגיעה העת לסכם את פועלו של לפיד, לפחות בעניין הזה: הפסד של מיליארדים במס למדינה ואיומים בפיטורי 140 עובדים.