האופציה הרוסית

התיאורים משדה הקרב באוקראינה מסמרי שיער. זה היה הקרב על דבאלצבה, צומת רכבות במזרח אוקראינה, בין דונייצק ללוהאנסק, שני המעוזים העיקריים של המורדים הרוסיים.

רוסיה גמרה אומר להשתלט על דבאלצבה לפני שהפסקת אש תיכנס לתוקפה, זו ההפסקה שיזמו הקנצלרית אנגלה מרקל והנשיא פרנסואה הולנד בשיחותיהם במינסק עם ולדימיר פוטין. נשיא רוסיה התמקח על הפסקת האש בציניות אופיינית. 48 שעות? טוב, 48. אבל לא בדבאלצבה. שם הוא רצה עוד 12 שעות. נו, טוב, אמרו הקנצלרית והנשיא, שיהיו עוד 12.

בכיר בריטי, המצוטט ב"וול סטריט ג'ורנל", אומר כי "החורים בהסכמי מינסק הם כל כך גדולים עד שרוסיה יכולה להעביר דרכם טנקים אל תוך אוקראינה ללא כל הגבלת זמן".

אבל גם 12 שעות לא הספיקו למורדים, שחלקם או רובם הם חיילים סדירים של צבא רוסיה, חמושים מכף רגל ועד ראש בנשק המתקדם ביותר. ההתקפה על דבאלצבה התחילה לאחר השעה ה-60. לפי עדי-ראיה זה היה "גיהינום".

לחיילי אוקראינה לא היה כל סיכוי. למען האמת, מפקדיהם ידעו שאין סיכוי, וניסו להכין מסלול פינוי, דרך שדות ובשבילי עפר. ההנהגה המדינית בקייב לא רצתה להורות לחייליה להיכנע, כדי שלא להעניק עוד קלף מיקוח למורדים. שיירת המפונים התגלתה כמעט מיד. שעות ארוכות, נגמ"שיה ומשאיותיה היו יעד לטיווח. "80%" מהם הצליחו להגיע אל הקווים האוקראינים, אבל הצבא אינו מגלה מספרים.

בקיצור, אוקראינה נחלה תבוסה איומה ונוראה, ואולי איבדה את המספר הגדול ביותר של חיילים מאז התחילו הקרבות, כמעט לפני שנה. המלחמה הקטלנית ביותר באירופה מאז התפרקות יוגוסלביה הניבה עד כה 5,000 קורבנות.

"אלה החיים", אמר פוטין

הנשיא פוטין קיבל את החדשות הטובות מן החזית במרוצת ביקור בהונגריה. "לא נעים להפסיד", אמר הג'ודוקן שחור-החגורה, "אבל אלה החיים, החיים נמשכים, אין טעם להקדיש יותר מדיי תשומת לב לזה".

אכן, אין טעם. אין טעם לצפות שרוסיה תעמוד בדיבורה, כאשר אי-עמידה בדיבור מעניקה לה יתרונות טקטיים או אסטרטגיים, ומחזקת את דימויו של נשיאה בעיני דעת הקהל שלו. גם בשעה שכלכלת רוסיה מדדה על-פי תהום, והרפתקאותיה באוקראינה כבר עלו לה מאות מיליארדי דולרים, פוטין מוסיף לעורר את הערצת נתיניו (ואל נכון את הערצתם של הרבה נתינים לשעבר מעבר לים).

בשנות ה-90 של המאה ה-20, אמריקה ואירופה התערבו לטובת פירוקה של יוגוסלביה, החזירו מיליון פליטיים אלבניים לקוסובו, הפציצו את ערי סרביה - אבל אין להן כל חשק להתערב בסכסוך הזה יותר ממה שהתערבו עד כה. התערבות צבאית ישירה מעולם לא עמדה על הפרק, אבל אפילו הרחבת הסנקציות, או אספקת נשק הגנה לאוקראינה, כלולות בחוסר החשק.

רוסיה אינה יושבת בחיבוק ידיים. היא לוחמת על דעת הקהל האירופית. זה זמן מה יש ידיעות על מימון רוסי למפלגות של הימין הקיצוני ברחבי האיחוד האירופי. איזו אירוניה מושלמת היא בשביל ארץ, שבימי המשטר הסובייטי נהגה לאנוס את לשון הדיבור, כדי להוכיח מה פרוגרסיבי הוא השמאל הרדיקלי באירופה. עכשיו, בעלי בריתה, בכוח או בפועל, הם קיצונים שונאי-מהגרים ושונאי-אירופה בצרפת, בגרמניה ובבריטניה. הרטוריקה שלהם נוטפת הערצה לפוטין.

אבל השדולה הרוסית באירופה גדולה בהרבה מן הימין הקיצוני. היא נמצאת גם בשמאל ובמרכז הדמוקרטיים. סוף סוף, קודמה של הקנצלרית מרקל, גרהרד שריידר הסוציאל-דמוקרט, מקבל עד היום משכורת חודשית ואולי גם בונוסים מ'גאזפרום' (הוא עומד בראש מועצת בעלי המניות של צינור הגז, שרוסיה רוצה למתוח לאורך הים הבאלטי).

היה שלום NATO, ברוך הבא EUTO

ג'ון וינוקור, מן המשקיפים האמריקאיים חדי-העין ביותר על אירופה, מתאר השבוע (במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל") התפוררות כללית בשותפות האסטרטגית בין אירופה לארה"ב.

בעיתונים החשובים ביותר של גרמניה מופיעים מעשי-שגרה תרחישים לאירופה פוסט אמריקאית. "די צייט" כותב, שאירופה "משתחררת" מאמריקה; העורך הראשי של "זידוייטשה צייטונג" רב ההשפעה כתב בשבוע שעבר, כי "האמריקאים חדלו לאמתו של דבר למלא תפקיד כלשהו" באירופה, ומוטב אפוא לאירופים להתחיל לשקול הקמתו של ארגון חלופי לנאט"ו (שהוא קורא לו EUTO, 'יוטו' באנגלית, 'אויטו' בגרמנית).

גרעון האמינות של ברק אובמה באירופה אינו הסיבה היחידה לתהליך הזה. את שורשיו אפשר למצוא הרחק בימי המלחמה הקרה, כאשר רוחות של נייטרליזם נשבו באירופה, והססמה הוולגרית better red than dead קנתה שביתה. אפילו בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, לאחר פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ודיכוי 'סולידריות' בפולין, מיליוני אירופים מילאו את הרחובות בהתנגדות לנוכחות הצבאית של ארה*ב באירופה.

אין חדש בעצם ההסתייגות מפני מה שקוראים "אטלנטיציזם", או אטלנטיות, זאת אומרת יחסי אירופה עם השותפת הגדולה שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי. היא פירנסה את הפוליטיקה האירופית במשך עשרות שנים, עוד לפני מלחמת העולם השניה. הצרפתים הביאו אותה עד שיא, כאשר הסתלקו מן המסגרת הצבאית של נאט"ו לפני 50 שנה (אבל חזרו אליה דווקא לאחר שהסתיימה המלחמה הקרה).

נשיא צרפת נדרש זה לא כבר להסביר את התנגדותו לאספקת נשק-הגנה לאוקראינה. "האם מישהו מוכן להסביר לי את ההבדל בין נשק הגנה לנשק התקפה?", הוא שאל. הוא התכוון כנראה לטעון, ששני סוגי הנשק יכולים להיות קטלניים. זה נכון. טיל נגד טנקים הוא נשק הגנה עם פוטנציאל התקפי, אבל בהיעדרו אין לקורבן כל סיכוי להתגונן מול טנק.

שמאל קיצוני ברוסיה ימנית?

רוסיה אינה מסתפקת בחתירה תחת הממסד האירופי. היא עושה מלאכת חפרפרת בפריפריה. נצחון השמאל הקיצוני בבחירות ביוון עורר קורת רוח בקרמלין.

פתולוגיה מיוחדת במינה היא האהדה שרוסיה הפוסט-קומוניסטית מעוררת בשמאל הקיצוני, לא רק באירופה. אין כל דמיון בינה ובין גן-העדן הסובייטי משכבר הימים. בעוד שברית המועצות דיברה על על צדק ועל שוויון - לפחות דיברה - רוסיה של זמננו היא כוחנית, לאומנית, מיליטריסטית וגזענית. שום היפוך סלתה אינו יכול להפוך אותה לשותפת בתיקון עולם.

מה מעניק לה אפוא הילה בעיני יוון, הונגריה, חלקים של דעת הקהל ההודית, ונצואלה, ניקרגואה? נראה כי קסמה נובע ממראית-עין של חלופה לנוסחאות אמריקאיות. היא בוודאי אינה מטיפה להם מוסר על היעדר חרויות; והיא מעצבנת את אמריקה שנואת-נפשן.

עיתון גדול בהודו, עם סימפטיות קומוניסטיות רבות-שנים, הזמין בשבוע שעבר את שגריר רוסיה בדלהי לצאת בהתקפה אישית מרה על ברק אובמה. הדיפלומט הרוסי הזהיר את הציבור ההודי מפני פנטזיות של אופוריה. זה היה בעקבות מסע מוצלח מאוד של נשיא ארה"ב להודו בתחילת החודש, שעורר אצל הרוסים את החשש מפני אבדן יחסיהם המיוחדים עם הודו.

כיוצא בזה, איבה עמוקה לארה"ב היא איפיון הכרחי בשמאל הקיצוני באמריקה הלטינית. השמאל הזה נהג להתלונן, לא בלי צדק, על התערבות בלתי פוסקת של ארה"ב בענייני שכנותיה הקטנות, על יצר התפשטות ועל ניצול כלכלי. למרבה הגיחוך, ארצות בשליטת השמאל הקיצוני (ונצואלה, בוליביה וניקרגואה) היו היחידות בעולם שהכירו בסיפוח-למעשה של שטחי גיאורגיה/גרוזיה לרוסיה, ב-2008. בעיניהן, פירוק גרוזיה היה צעד "פרוגרסיבי". הן מוכנות לברך גם על פירוק אוקראינה, אולי לאחר שיצליחו להגות את השמות (בספרדית התבלבלו לפני הרבה מאוד שנים, כאשר אוקראינה הפכה לאוקראניה, Ucrania, ונשארה שם).

יווני במוסקבה

יוון המבולבלת זקוקה באופן נואש לידידים, או לידידים לכאורה, שיאזנו את גרעון הידידות שלה באיחוד האירופי. השמאל הקיצוני, שעלה לשלטון החודש, הוא צאצא של קיצוני מלחמת האזרחים היוונית. מיד לאחר מלחמת העולם השניה, הקומוניסטים היווניים ניסו לצרף את ארצם אל הגוש הסובייטי. הם הובסו, אבל המרירות והטינה כלפי אמריקה ומערב אירופה עברו בירושה.

מה יכולה רוסיה לעשות לטובת יוון? בוודאי לא לפרוע את חובותיה לבנקים גרמניים. אבל אם יוון תידחף החוצה, ותאבד את האירו, היא תנסה לקבל סיוע פיננסי מרוסיה, ואולי גם מסין. הרוסים לא הבטיחו סיוע כזה, אבל גם לא טרחו לשכך את הרושם שהם ישקלו אותו. הם אירחו את שר החוץ החדש של יוון במוסקבה לפני שבוע ויותר, ושמחו לשמוע את היווני מזכיר לאירופה "לא להתבונן ברוסיה דרך העדשה האוקראינית".

הונגריה למכירה

הפלירט המעניין ביותר של רוסיה באירופה התנהל השבוע בהונגריה, חברה בנאט"ו ובאיחוד האירופי. שם יש ממשלה ימנית סמכותנית, המנסה לדלל את הדמוקרטיה ההונגרית, למורת רוחה הגלויה של אירופה. מאחר שנאמנויותיה לאירופה אינן רעיוניות או מוסריות, הממשלה הזו מנסה זה זמן למצוא ניחומים ופיצויים בחיקה של רוסיה.

עצם הזמנתו של פוטין להונגריה, בשעה שמלחמה משתוללת באוקראינה, היתה סטיה מן הקו האירופי. בתמורה, פוטין העניק הסכם נדיב מאוד על אספקת גז להונגריה, וגם הלוואת ענק של 13.5 מיליארד דולר לרכישת כורים גרעיניים.

הונגריה אמנם אינה מצפן לאירופה, אבל רוסיה מקווה שהגז שלה ירחיב את הקרעים בתוך אירופה. ואמנם אוסטריה וסלובקיה כבר נענות לפיתויי גז, ומנסות להחליש את משטר הסנקציות על רוסיה; ואיטליה, בשליטת מפלגה עם עבר קומוניסטי, הודיעה שלא תרשה סנקציות נוספות. להודעה כזאת יש משמעות ברורה: רוסיה אינה צריכה לחשוש מפני התוצאות של המשך מסעה לפירוק אוקראינה.

המאבק על הבכורה במרכז אירופה כמובן אינו דומה לזה שניטש בימי השיא של המלחמה הקרה. אבל הוא היסטורי ורב משמעות. פרדוקסלית, הוא מפגיש שני מחנות, שמשברים כלכליים החלישו מאוד. השאלה היא עכשיו מי חלש יותר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny