"סצנת האמנות בישראל לוהטת; יש פה יצירה אמנותית משובחת"

הדרך של בית המכירות ארטקוריאל מפריז (ARTCURIAL) לתל-אביב עוברת במרפאה של ד"ר פיליפ כהן, השוכנת באזור מבוסס של פריז. כהן (55), רופא שיניים מומחה ואספן אמנות נלהב, החליט לעשות שינוי בחייו האישיים והמקצועיים, ולעלות לישראל. בימים אלה הוא חי על הקו, מחלק את זמנו בין צרפת לישראל עד שתסתיים שנת הלימודים של ילדיו ומשפחתו תעבור לביתה החדש בהרצליה.

"תמיד רציתי לעלות לארץ", הוא מספר. "בחרתי ללמוד רפואת שיניים מתוך מחשבה שזה מקצוע נדרש, שבזכותו אוכל לעלות לישראל ותמיד תהיה לי עבודה. אבל התעכבתי, ואחרי 30 שנה אני כבר לא רוצה לעסוק בכך. עכשיו, כשאני מגשים את החלום סוף סוף, אני הופך את אהבתי הגדולה לאמנות לקריירה חדשה", הוא אומר בלא מעט התרגשות.

כהן עמד בראש אגודת הידידים הצרפתית של מוזיאון ישראל. הוא מקורב לאנשי הממסד האמנותי ולראשי המוזיאונים הגדולים הן בארץ והן בצרפת. הוא מכיר אישית רבים מהאספנים וחובבי האמנות העולים לישראל כמוהו, בגל העלייה מצרפת, שהתעצם לאחרונה.

"שוק האמנות בישראל מאוד פעיל וצומח ואחרי ההתרחבות באירופה בשנים האחרונות, ראינו הזדמנות חשובה להגיע לנראות גבוהה בשוק הישראלי, באמצעות פיליפ", אומר פביאן נאודן, סגן נשיא החברה, שגם הוא מרגיש בבית בתל-אביב ושוהה כאן לפחות מספר שבועות בכל שנה.

"זו האסטרטגיה של החברה. אנחנו מעדיפים לעבוד על בסיס אישי, עם אנשים שרואים את מקומם במדינה שבה הם פועלים ורואים באהבת האמנות והאספנות שלהם סוג של שליחות. כך פעלנו גם בשוקים אחרים שנכנסנו אליהם - כמו וינה או מילאנו.

"המשק הישראלי צומח יפה ביחס למצב הכלכלי בעולם. צמחה בישראל שכבה מבוססת ומשכילה של צרכני תרבות ואמנות בינלאומיים. לאלה יש להוסיף את המספר הגבוה של תושבי חוץ המחזיקים בית שני בישראל". אל השוק הזה, של תושבי חוץ וישראלים בעלי הון, מכוון בית המכירות.

אפשר לראות בארטקוריאל חלק ממגמה של עסקים מצרפת שמגיעים לישראל, בעקבות העלייה הצרפתית. הדוגמאות הידועות ביותר הן של אנשי עסקים, כמו פטריק דרהי (הבעלים של חברת הוט ומירס) ומיכאל גולן (הבעלים של גולן טלקום).

 קומיקס של טין טין באיורו של הרז'ה / צילום באדיבות בית המכירות ארטקוריאל

אמנות תחילה

את טבילת האש שלו בארץ עשה פיליפ כהן כשהציג את האוסף שלו, בתערוכה מרשימה במוזיאון פתח-תקווה, לפני כשנתיים. האוסף התאפיין בין היתר בשילוב מפתיע של אמנים ישראלים בין אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה.

"יש בישראל יצירה אמנותית משובחת ולא מעט אמנים שפרצו לשוק הבינלאומי", מציין גם נאודן. "סצנת האמנות בישראל לוהטת".

לאירוע הפתיחה הגיעו רבים מידידיו של כהן. לא רק מנהלי המוזיאונים הגדולים בארץ, אלא גם אוצרים ראשיים ממוזיאוני פריז, שהוא מכהן בוועדות הידידים ובקבוצות הרכישה רבות ההשפעה גם בהם. "כחבר בוועדה לאמנות פלסטית דחפתי בכל שנה לרכישת עבודות של אמנים ישראלים לאוספי המוזיאונים בפריז. יעל ברתנא, סיגלית לנדאו, ז'וזף דדון ואחרים. אלה קשרים של 30 שנה, שהתחילו עוד בזמנו של יונה פישר במוזיאון ישראל ונמשכו עם סוזן לנדאו וג'יימס סניידר (מנכ"לי מוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל, בהתאמה).

"כשסיפרתי למנהל מרכז פומפידו שאני עובר לישראל הוא היה עצוב לשמוע. כמתנת פרידה תרמתי למוזיאון עבודה של משה ניניו, שהוא התפעל ממנה במיוחד בתערוכת האוסף שלי", מספר כהן.

"התערוכה הייתה רגע חשוב", אומר נאודן על החלטתו של כהן לעשות שינוי בחייו. "האוסף של פיליפ מעיד על בעליו. הוא לא רדי מייד, הוא יהלום שלוטש במשך שנים, באהבתו לדבר, בתשוקה שלו. אנחנו מעדיפים להישען על האדם שבעסק ולא על הקופסה שבה הוא יושב. לכן, למשל, אין לנו בשלב זה משרדים בתל-אביב. בשביל פגישות עם אנשים אין צורך במשרד. אפשר להיפגש בגלריה, במוזיאון, במלון או במסעדה. אנחנו מפזרים קולטנים מסביב, רוצים להרגיש את השוק, לקבל תמונה כמה שיותר מקיפה ולא פזיזה".

 ארטקוריאל

- מיהם העולים מצרפת כיום? הרי לא כולם עשירים.

כהן: "אם בעשור האחרון הגיעו לארץ בעיקר אנשים שיכולים להרשות לעצמם לחיות בשני המקומות, היותר מבוססים, הרי שבזמן האחרון אנחנו רואים עלייה של יותר ויותר משפחות גם מהמעמד הבינוני והנמוך. האווירה בצרפת לא טובה והתחושה הכללית בקרב היהודים שהעתיד של ילדיהם לא בטוח כאן.

"רובנו אוהבים מאוד את צרפת. אני חצוי - חצי מהלב שלי בפריז וחצי בתל-אביב, ואני ממשיך להיות מעורב בתרבות בשני המקומות. אני חושב שלמרבית היהודים מצרפת קשה לראות את עצמם עוזבים לגמרי".

נאודן: "מצד שני, היום הרבה יותר קל להיות אזרח העולם. אנחנו חיים במציאות גלובלית. יש לך בית בשווייץ וגם בלונדון, ואתה בכלל ישראלי. או שיש לך בית בתל-אביב ובמילאנו ואתה צרפתי".

כהן: "השאלה היא מהו בית. בית הוא איפה שההורים גרו, איפה שגדלת או איפה שהילדים שלך הולכים לבית הספר. אולי בית הוא איפה שתמונה האהובה עליי תלויה על הקיר".

- מה אתם מתכננים לעשות בישראל, הרי לא לעולם תמשיכו בפגישות במסעדות ובטיסות?

נאודן: "אנחנו לא נוהגים לעשות דברים בקטן. בעסקים צמחנו ב-12 שנה מהיקף של 20 מיליון אירו בשנה הראשונה לכמעט 200 מיליון אירו. עשר שנים השקענו בבניית בית המכירות בעל אופי ייחודי ועכשיו אנחנו משקיעים בהתרחבות.

"המעורבות שלנו בתרבות היא לא רק במכירות אמנות אלא יש לנו מדיניות של תמיכה בתרבות בכל מקום שאנחנו פועלים בו. בכניסה לישראל אנחנו בודקים מה אנשים מחפשים. אנחנו לא רוצים למכור, אלא להראות. למשל, לאחרונה הייתה תערוכה של ז'אן מישל בסקיאט בבריסל, כלל לא למכירה. אנחנו מבטיחים שתהיה גם פעילות כזו בישראל".

- בישראל אפשר לתכנן הרבה דברים ופתאום פורצת מלחמה.

נאודן: "גם בצרפת יכולות להיות מחר צרות, כמו שראינו בחודש שעבר. ביולי האחרון הייתי שבועיים בישראל, עם הילד שלי, והרגשתי מאוד בטוח. קפצתי לפריז ליום אחד באמצע, ואנשים שאלו אותי אם אני חייב לחזור לתל-אביב. זה נראה יותר גרוע מרחוק".

כהן: "זה נכון שיש ביטולים ודברים שתכננו עלולים ליפול, אבל בישראל חיים עם זה כבר יותר מ-60 שנה. היחידים שלא באים בזמן מלחמה הם האמריקאים. האירופאים פחות פחדנים והצרפתים לא ביטלו את בואם לארץ בקיץ".

* הכותבת הייתה אורחת ארטקוריאל בפריז.

 ציור של פטר ברויגל/ צילום באדיבות בית המכירות ארטקוריאל

מטוס בחצר הקדמית: בית המכירות מציג חזות אריסטוקרטית ושומר על נגישות לקהל

ארטקוריאל הייתה גלריה בבעלות תאגיד ל'וריאל עד שבשנת 2002 רכש אותה היזם ניקולס אורלובסקי, והפך אותה לבית מכירות, הטוען כיום למקום השני בהיקף העסקים שלו בצרפת (אחרי סותבי'ס). להשקעה הצטרפה משפחת דאסו, בעלי תאגיד הענק דאסו, שלהם פעילות בתחום התעופה והייטק. מטה החברה שוכן בבניין מהודר ברונד פואה דה שאנז אליזה, צמוד לבניין המטה של דאסו ובשכנות לגראנד פאלה. למרות החזית האריסטוקרטית, מקפיד המקום לשמור על תדמית הילד הצעיר והבלתי צפוי, הן באופי הפעילות והן בפתיחות לקהל. לצד בית קפה-מסעדה וחנות ספרים, הנחשבת למובילה בתחום האמנות בפריז, מוצגות במקום תערוכות מתחלפות. כך, בשבוע שעבר הוצב בפתחו מטוס מסרשמידט ממלחמת העולם השנייה, והעוברים ושבים לא נותרו אדישים ועצרו להצטלם איתו. בית המכירות מדווח על צמיחה של 8% בשנה האחרונה ושל 50% בשלוש שנים בסך המכירות, שהגיעו ב-2014 ל-254 מיליון דולר (192 מיליון אירו). בין התחומים הייחודיים שמקדם ארטקוריאל, נמצאים קומיקס, מטוסים וכלי רכב לאספנים, תכשיטים, אמנות דקורטיבית, ריהוט עתיק ורהיטי מעצבים מהמאה ה-20, וגם אמנות, כמובן. בשנים האחרונות הקים שלוחות בווינה, בבריסל ובמילאנו והוא מקיים מכירות גם בנסיכות מונקו. בנוסף, יש לו נציגים בשנחאי ובבייג'ינג, בארה"ב, וכעת גם בתל-אביב.

 חזית בית המכירות בפאריז / צילום באדיבות בית המכירות ארטקוריאל

מכירה על רקע רומנטי: אוסף המכוניות המתפוררות שנמצא באסם כפרי נמכר ב-28.5 מיליון דולר

מכירה פומבית טובה זקוקה לסיפור טוב, רקע רומנטי וכמה משוגעים לדבר. סיפור כזה מצא בית המכירות ארטקוריאל כשהגיעה שיחת טלפון מסתורית למחלקת רכבי האספנות של החברה, ובה מידע על אוסף מכוניות שהולך ומחליד בחצר אחוזה כפרית, במערב צרפת. האוסף של רוג'ר באיון, ובו 60 מכוניות מתחילת המאה העשרים ועד שנות ה-80, נחשב ל"מציאה של המאה" במונחי מכירות פומביות. פרארי, מרצדס, בוגאטי ובנטלי - שמות ודגמים שמסעירים את הקהל.

כ-1,600 קונים פוטנציאליים נרשמו למכירה (1,000 מתוכם ב"לייב ביד" באינטרנט) אך יותר מ-3,000 איש גדשו את האולם במכירה, שנערכה במסגרת תערוכת המכוניות העתיקות "רטרומוטור" בפריז. אנשים לא היססו לשבת על הרצפה ולהצטופף במעברים, כדי לקחת חלק בהתרגשות של מכירת פיסות היסטוריה על גלגלים.

מכוניות שמחירן החל ב-200 אירו נמכרו ב-9,000 אירו ואלה שהוערכו בעשרות אלפים הגיעו למאות. לקראת שיא המכירה עומעמו האורות, נשמעה מוזיקה נוסח סרטי ג'יימס בונד, וכשהדרמה בשיאה התגלגלה לקדמת הבמה "פרארי קליפורניה ספיידר" משנת 1961. אותה מכונית שצילומה התנוסס על עטיפת הקטלוג המהודר, ובתוכה יושבים כוכבי העבר אלן דילון וג'יין פונדה.

המחיר ההתחלתי זינק תוך פחות מדקה ל-10 מיליון אירו, והגיע ל-16.3 מיליון אירו (18.5 מיליון דולר). פדיון האוסף כולו - שהוצג בתערוכה כשהוא במצבו הגולמי, על חלקי הרכב החלודים והמתפרקים, חלונות מכוסים אבק של שנים ומושבים שאיבדו מזמן את הריפוד והברק - הסתכם ב-28.5 מיליון דולר.

 אלן דילון וג'יין פונדה בפרארי / צילום באדיבות בית המכירות ארטקוריאל

 ארטקוריאל2