תערוכת הפתיחה של שנת היובל במוזיאון ישראל, שנפתחה לאחרונה, מורכבת למעשה מ-6 תערוכות יחיד, המציגות פרויקטים של אמנים ישראלים בולטים: רועי קופר; גלעד רטמן, שייצג את ישראל בביאנלה האחרונה בוונציה; דנה לוי, המחלקת את זמנה בין ארה"ב וישראל; אורי גרשוני , שתערוכת יחיד שלו נפתחה במקביל בגלריה שלוש בתל-אביב; טמיר ליכטנברג ועידו מיכאלי. בניסיון לשים את האצבע על דופק התקופה, נבחרו תערוכות הנותנות ביטוי לחיפוש של האמנים אחר מדיומים מורכבים וחקרניים, ולמבט העז שלהם על הסביבה החברתית והפוליטית, המיידית וגם העולמית.
"הפרויקטים שונים באופן מובהק זה מזה וביחד נותנים פרספקטיבה ייחודית על העשייה האמנותית העכשווית בישראל", אומרים אוצרי הפרויקט, מירה לפידות, אמיתי מנדלסון, איה מרון ונעם גל. הבחירה ב"פרויקטים", מסבירה לפידות, האוצרת הראשית לאמנויות, מאפשרת למוזיאון לחרוג מהמסגרת של תערוכות ענק ורטרוספקטיבות מקיפות. להקדיש מקום לתערוכות-ביניים, המציגות את עבודת האמן בזמן אמת, שלדבריה, "מקצרות את המרחק בין הסטודיו למוזיאון" ומקדמות חשיפה לקהל.
מסע ברגל ובגוגל
הפרויקט "אפולו ומנקה הארובות" של הצלם אורי גרשוני הוא חלק ממסע של שנים, בו עוקב גרשוני אחר ממציא הצילום, ויליאם הנרי פוקס טאלבוט. בתחילה יצא גרשוני פיזית לאחוזת הקיץ של טאלבוט, בכפר לאקוק באנגליה, שם סייר וצילם במצלמת-נקב היסטורית סדרה של תצלומים אפורים ומסתוריים. לאחר מכן העתיק את פעילותו לסיור וירטואלי, באמצעות Google Street View, ומצילומי מסך המחשב שלו הדפיס תמונות כחלחלות וציוריות בטכניקת "ציאנוטייפ", המוכרת מימי ראשית הצילום. בפרק השלישי גרשוני פונה לחקירה אישית-פנימית של היחס שבין האמן לגופו, תוך שהוא מטביע את אצבעותיו ונוזלי גופו על גבי נייר צילום. לצד עבודותיו של גרשוני מוצגות גם עבודות של טאלבוט מאוסף המוזיאון.
האמן עידו מיכאלי מציג תרגום משפת הסמלים והתקשורת החזותית, ליצירת אמנות מורכבת, הומוריסטית וחתרנית. ב"שטיח בנק הפועלים", שטיח קיר גדול מידות ( 3.2 X 2.5 מ'), מיכאלי קיבץ כ-100 דימויים מוכרים מ"בנק הדימויים הישראלי" - כאלה המופיעים על גבי שטרות כסף, מטבעות, בולים, סמלי ערים, סמלי חילות צה''ל ועוד. הוא מיקם את הדימויים הללו בשטיח, בהתאם למבנה הבנק, כאלגוריה למבנה החברתי: בתחתיתו מעמד הפועלים היצרני, מעליו מעמד הביניים ובקומה העליונה מקבלי ההחלטות - הכלאות שיצר ממנהיגים ציוניים.
את מתווה השטיח שלח מיכאלי לאריגה דווקא באפגניסטן, שם נארג ביד אומן בבית מלאכה לשטיחים אתניים. כך, בעצם תהליך הייצור הוא שותל רמזים "מתרפקים" על שילוב מסורות שבין מזרח למערב, ורמיזות ביקורתיות-מפוכחות על כיבוש תרבות, הכחדה או שימור הערך של מלאכות מסורתיות וקפיטליזם גלובלי. העבודה מלווה בסרט המתעד את כל שלבי ההכנה ובאפליקציה אינטראקטיבית, מעין אנציקלופדיה של סמלים ישראלים, הכוללת מידע על מקורותיהם של 100 פרטים המופיעים בשטיח.
חבילה עוברת
טמיר ליכטנברג, אמן רב-תחומי ומקורי, שעבודתו רעיונית בעיקרה, פנה לפני כשנה לאספנים בהצעה של "עסקת חבילה": האספן ישלם לו מראש תשלום חודשי אחד בגובה השכר הממוצע במשק (כ-9,000 שקל), ואילו הוא יתן בתמורה חתול בשק - תוצרים עלומים שיאסוף, ייצור וייארוז עבור האספן באותו חודש. עסקת החבילה של ליכטנברג היא מעין משחק פרנסה: מסגרת שאם יצליח לשבץ בה פטרון לכל חודש, היא מאפשרת לאמן לעבוד שנה שלמה ברצף נטול דאגות, ומתוך עמדה של חירות אמנותית. מוזיאון ישראל נכנס למשחק כאחד האספנים, ורכש את "חבילת חודש אייר".
"חוקי המשחק" שהגה ליכטנברג משבשים את יסודות המערכת הכלכלית של עולם האמנות ושל יחסי אמן-אספן-מוזיאון. כאן, האמן אוסף את האספנים. כחלק מהמשחק, האספנים-הקונים לא יודעים מה הם רוכשים, ובידי כל אספן יש רק חלק מ"שלם" וירטואלי, שיתממש אולי אם יחברו את כל חלקיו לתצוגה.
האמירה החשובה במקרה זה היא, כי עבודת האמנות אינה מגולמת במוצר הסופי, אלא במכלול הפעולות שמובילות להיווצרותו. גם המוזיאון התקשר עם האמן בלי לדעת מה יוצג בתערוכה בסופו של דבר. ליכטנברג מרבה לעבוד עם חומרים וחפצים שהוא מוצא ואוסף, ומתייחס אליהם כחומרי מעקב ביקורתי, אחר סימנים שהתרבות משאירה אחריה.
עזה תחילה
הצלם רועי קופר החל את פרויקט "חלום עזה" מספר חודשים לפני שפרץ מבצע "צוק איתן". קופר חזר לשדות ילדותו בקיבוץ כיסופים, על גבול הדרום, הציב מצלמה לעבר האופק במרחק קילומטרים ספורים מהעיר ובמבט פנורמי, כמעט פסטורלי, הוא תופס נוף שדות ושמיים, ובין אלה לאלה קו דק של בתים, נראים ולא נראים. כוונתו המקורית הייתה לנסות ולצלם את עזה בכל כיוון אפשרי, ולנסות להתגבר על המגבלה הניצבת מדרום.
במהלך המלחמה התברר לקופר, כי בעת עבודתו על הפרויקט התנהלו חיים סודיים במנהרות מתחת לרגליו. הביקור בתערוכה מתחקה אחר ניסיונותיו של קופר להתבונן בעזה של היום, מבעד לתדמיתה ולדימוייה בשיח הציבורי. הפרויקט שהחל לפני המלחמה הסתיים רק אחריה - ועל כך אומרת לפידות: "אילו היינו מתכננים את התערוכה אחרי הקיץ זה היה בנאלי וקיטש. מכיוון שמדובר בתהליך עבודה שהחל זן רב קודם לכן, הוא מקבל משנה תוקף של אקטואליות".
במיצב הווידאו "ספרות של סופות" האמנית דנה לוי מחפשת את מקומה שלה ואת מקומה של האמנות. לאורך השנים לוי עוסקת לא מעט בכוחות טבע ובניסיון לשמר ולהציג חומרים מן הטבע במוזיאונים. הפעם היא מציגה "אסון טבע" בזעיר אנפין, שפוקד תמונות ממגזינים אמריקנים לעיצוב הבית משנות ה-30 - כאילו מרמזת ששורשי האסון טמונים בבית פנימה. בעבודה נוספת, מבקרת לוי בפארק הלאומי אברגליידס שבפלורידה, בשטחי ביצות שיובשו לצרכי בנייה אולם התגלו כבלתי-ניתנים למגורים, והוצפו-מחדש בניסיון להשיב אליהם את החי והצומח שאבדו. זהו סיפור ספציפי שיש לו גרסאות מקומיות ברחבי העולם, כולל בישראל, בהחלטה ההיסטורית על ייבוש אגם החולה, ובניסיונות כיום להחזיר את הטבע לסדרו באגם ובאגמון - שני אתרי טבע משובשים. באברגליידס התחדשו בינתיים פעילות קידוח וכריית משאבים שונים המזהמות את המים, האוויר והאדמה, באופן המשפיע על בריאות התושבים.
גלעד רטמן חוזר בפרויקט "חמש להקות רוק מרומניה" אל סצנת הרוק הכבד במזרח אירופה של שנות השמונים. תופעת תרבות חתרנית, שייצגה את ערכי החופש והשחרור של המערב לעומת הקומוניזם, ושהגיעה לשיאה בהופעה של הלהקה האמריקאית מטאליקה, שנערכה במוסקבה ב-1991.רטמן יצר קשר עם חמש להקות פעילות כיום וכינס אותן יחד למופע סוראליסטי, שבו המגברים קבורים באדמה והקולות בוקעים כמבקשים להשתחרר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
