בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה תביעה בסך 26 מיליון שקל שהוגשה נגד עיריית תל-אביב על-ידי החברות משכנות רזיאל ונאות רזיאל, הבעלים של בית סורסוק - מבנה היסטורי ייחודי השוכן ברחוב רזיאל 4 ביפו.
החברות טענו כי עיכוב ממושך של מספר שנים במתן אישור לאכלס את הבניין הסב להן נזקים, ודרשו פיצוי בסך 26 מיליון שקל.
בית המשפט קבע כי לא היה זה מתפקידה של העירייה להעניק אישור כזה מלכתחילה, ומכאן שהיא איננה אחראית לעיכוב באכלוס ולהפסד הכספי הנטען, והטיל על התובעות לשלם לעירייה הוצאות בסך 50 אלף שקל.
בית סורסוק הוא מבנה היסטורי בן 4 קומות שהיה בבעלותה של משפחת סורסוק מביירות מאז 1921. בית סורסוק נחנך בשנת 1925 על-ידי הנציב העליון הבריטי, לורד הרברט פלומר. בבניין שכנו משרדים של חברות ספנות, קונסולים זרים וסוחרים גדולים, ובנוסף משרדי לשכת המסחר של תל-אביב וחברתו של מאיר דיזנגוף שעברה אליו מ"בניין הוועד הארץ ישראלי" ששכן באותה העת ברחוב רזיאל 17 ושבו פעלה התנועה הציונית בראשית ימיה.
תחילת הפרשה בשנת 1999, כאשר החברות רזיאל רכשו את המבנה ההיסטורי מחברת השק"ם, על מנת שישמש כ"מקבץ דיור לעולים", שבו אמורים להתגורר עולים קשישים במימון משרד הקליטה. החברות זכו במכרז מקבצי דיור של משרד הקליטה, ובהתאם לכך נחתם בינן לבין משרד הקליטה, באמצעות עמידר, הסכם לפיו יחידות הדיור במבנה יוקצו לטובת עולים אשר יופנו אליהם על-ידי עמידר, בתמורה לסכום חודשי שיקבלו עבור כל דירה.
אלא שעל אף שההסכם בין החברות לעמידר נחתם כבר בשנת 1999, המבנה אוכלס בסופו של דבר רק בשנת 2003. הסיבה לעיכוב באכלוס היתה דרישה של עמידר, שרזיאל ימציאו אישור מעיריית תל-אביב, לפיו מותר לאכלס את הנכס כמקבץ דיור לעולים. כל עוד לא ניתן אישור כזה, סירבה עמידר להפנות עולים למבנה.
לטענת העירייה, שיוצגה בידי עו"ד יואב קוק ממשרד שרקון בן-עמי אשר ושות', הגורם המוסמך על-פי החוק לתת אישור אכלוס הוא הוועדה המקומית, אך רזיאל מעולם לא פנתה אל הוועדה המקומית בבקשה כלשהי בקשר למבנה, ולכן גם מעולם לא הייתה החלטה של הגוף המוסמך, המאשרת או מסרבת לבקשה.
במקום זאת, טענה העירייה, החברות הפעילו מסע לחצים על פרנסי העיר ובמיוחד על המחלקה המשפטית בעירייה, על מנת שיתנו להן אישור אכלוס למבנה כמקבץ דיור לעולים, וזאת למרות שמתן אישור כזה לא מצוי בסמכותה.
רק בשנת 2003, לאחר מסע לחצים כבד, הסכים עו"ד אחז בן-ארי, אשר שימש באותה עת כיועץ המשפטי של העירייה, להוציא לרזיאל מכתב לפיו העירייה אינה מתנגדת לאכלוס המבנה כמקבץ דיור לעולים. לטענת העירייה, בן-ארי עשה זאת לפנים משורת הדין, על מנת לשים סוף לפרשה ולסייע לתובעות.
לאחר קבלת האישור בשנת 2003, המבנה אוכלס בעולים, והחברות הגישו כנגד העירייה תביעה בסך 26 מיליון שקל בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מחוסר האפשרות להשכיר את המבנה לעמידר בין השנים 1999 עד 2003.
השופטת אביגיל כהן דחתה את התביעה ומתחה ביקורת על החברות, שלמרות התעקשותן ומאמציהן לקבל את אישור האכלוס המיוחל, הן בשום שלב לא מצאו לנכון להגיש בקשה רשמית לקבלת היתר מהגורם המוסמך - הוועדה המקומית.
"בתור מדיניות, בית משפט לא צריך לעודד מתן 'אישורים' על-ידי הגורמים שלא הוסמכו לכך על-פי הדין, רק בשל הרתיעה מתביעה כספית אשר יכול ותוגש בשל נזקים שנגרמים למאן דהוא. יש לעודד מצב שבו החלטות ו'אישורים' יינתנו על בסיס בקשות המוגשות באופן רשמי וכדין, ולא בשל הפעלת לחץ זה או אחר על פקיד, יהא בכיר ככל שיהא".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
