ומה עם הפרטים הקטנים?

עבודה מקיפה ונרחבת נעשתה על ידי רשות ניירות ערך, כולל בחינה עקבית של המבנה המקובל, זה שהשתנה או זה המצוי בהליכי שינוי בעקבות המשבר הפיננסי שהחל ב-2008, בצרפת, איטליה, גרמניה, הולנד, אנגליה, קנדה, אוסטרליה וארה"ב.

מעבר למאבק הכוחות וחלוקת הכוח החדשה ששמואל האוזר בונה בעצמו ולעצמו, וגם מעבר לחשיבות פתיחת דיון שהוא מחויב המציאות, נראה כי חסרה התייחסות קריטית אחת: התייחסות ישירה, חד-משמעית, לצרכן. לאינטרס הישיר ה"זעיר" של הפרט ולאמון הציבור, שהוא אוסף של פרטים, המצוי בשבר מתמשך מול הכוחות הפיננסיים במשק (אפשר שמצבה של הבורסה הוא תמונת ראי של האי-אמון הזה).

חסרה למשל הצהרה חד-משמעית של חובת שקיפות כוללת ומחייבת על דיונים, פרוטוקולים והחלטות גופי הפיקוח. חסרה גם קריאה או התייחסות לחובת ביטוח פיקדונות, מוגבלים בגודלם, של הציבור הרחב. חסר למשל מבנה כמו ה-AMF הצרפתי שמפקח על ההגנה על חסכונות הציבור המושקעים במכשירים פיננסיים והשקעות אחרות המוצעות לציבור. חסר גוף כמו הקרן הבין-בנקאית באיטליה, שתפקידה להגן על פיקדונות הציבור, בפיקוח הבנק המרכזי. חסר גם פיקוח כמו שיש בהולנד, גם על כך שהעברות כספים ייעשו בתום לב, שתובטח שקיפות והגברת האמון ותום לב מצד כל שחקני שוק ההון. כמו הגוף הגרמני המפקח על האופן שבו גופים בשוק מתנהלים, או האנגלי שבסמכותו הגנה פעילה על צרכנים, בכלל זה הסרת חסמי כניסה לשווקים פיננסיים, זיהוי ומניעה מראש של גורמים שיש בהם פוטנציאל נזק לצרכנים, כולל התמודדות עם פרסום מטעה.

אפשר להתייחס לזה כאל התחלה. פתיח. צעד ראשון לקראת חודשים, אולי שנים של דיונים ומאבקי כוח. הבעיה היא שהאוזר מראש יצר-המציא-גיבש את ההתנגדות הצפויה של שר האוצר הבא. זה, עלול לחסל את השיח הנדרש עוד לפני שהחל, בפרשת הרגולציה הפיננסית המקרטעת של ישראל - בין אם היא כבדה מדי או חסרה מדי.