זיכרונות מבית אביו

היינריך היינה, המשורר היהודי גרמני, התבונן בהפגנות הסטודנטים של 1819, שבמהלכן הושלכו ספרים אל האש, והשמיע את אחת הנבואות המצמררות ביותר של כל הזמנים. במקום שבו שורפים ספרים, הוא אמר, ישרפו יום אחד גם בני אדם.

לדן מרגלית, הפרשן רב-המוניטין, צמחו השבוע כנפי היינה. על הדחת שופטי פרס ישראל הוא אמר, כי במקום שבו מדיחים שופטי פרס, ידיחו יום אחד את שופטי בית המשפט העליון. את הזהרתו צריך לחקוק בסלע.

היגיון הדחתם של שופטי הפרס הוא בר הרחבה. אם הרוב קובע, שופטים עליונים, הפוסקים נגד רצון הרוב, אינם ראויים לשבת על המדוכה יותר משופטי פרס. זאת אומרת, אם זה ההיגיון.

ראינו משטרים דמוקרטיים-לכאורה (שנבחרו באופן דמוקרטי, אם כי משלו באופן אותוריטרי) מאבדים עשתונות מול שופטים עצמאים מדי. אוגו צ'אווס בוונצואלה, למשל, הדיח שופטים עליונים סוררים, ואפילו השליך אותם לכלא. בפקיסטן, שליט צבאי ניסה לפני שבע שנים לפטר את כל שופטי בית המשפט העליון, לאחר שהם ניסו לפטר אותו.

אבל לפני שניכנס בעובי הקורה, הבה נמהר לצאת ממנה, כדי לנסות ולהציץ אל נבכי נפשו של ראש הממשלה. ברצינות.

משוגע, אך גדול, איש הרוח

אביו המנוח, פרופ' בן-ציון נתניהו, האריך חיים מאוד, וחצה את גבול מאה השנה. הוא היה ענק בין חגבים, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים של זמננו. הפוליטיקה שלו הייתה הפוליטיקה שלו. היא העמידה אותו בקוטב ימני מרוחק עוד משנות ה-20 של המאה שעברה. כמו ז'בוטינסקי, אבל בלהט הרבה יותר גדול, הוא חשב את הערבים לאויבים בלב ובנפש, ששלום איתם לא ייתכן. אבל גם אנשים ליברליים ממנו היו חופשיים להודות בגדולתו כאיש רוח.

גדולתו אמנם הוכרה באמריקה. כאשר יצא הכרך המונומנטלי של תולדות האינקוויזיציה הספרדית, מעשה ידיו להתפאר, השבועון "ניו יורקר", לא מעוז ימני, הקדיש לו שישה עמודים.

ב-1944, בן-ציון נתניהו שכנע את המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית לכלול סעיף לטובת מדינה יהודית במצעה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם. המפלגה הדמוקרטית הלכה בעקבותיה. לא הצהרת בלפור, אבל בוודאי פריצת דרך.

על כל אלה, על מפעלו הספרותי הענף (הוא היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית), על מפעלו האקדמי ועל תרומתו לעצמאות ישראל, קיבל פרופ' בן-ציון נתניהו את פרס ישראל על מפעל חיים בשנת...

באיזו שנה? רגע, בואו נעלעל ונגלגל, רגע, הנה זה, קיבל פרס בשנת... לא, לא בשנה הזו, אבל בוודאי בזו שבאה אחריה. לא מיניה ולא מקצתיה. גם בשעה שפרסי ישראל נתפרו על מידות הרבה יותר קטנות, הרבה-הרבה יותר קטנות ממידותיו, פרס ישראל לא הוענק לאיש הזה אף פעם אחת.

הרבה לאחר שמלאו לו תשעים, הוא היה מוסיף להתדפק על שערי הספרייה במכון ז'בוטינסקי בתל אביב, בעצם הבניין שהשלט "רק פראייר מצביע בעד ביבי" נפרש עליו בשבוע שעבר. איזה ניצחון היסטורי של השמאל העברי, ומה הפלא שחברת הכנסת סתיו ש. ציינה אותו בגאווה בפייסבוקה. פרופ' בן-ציון היה תלמיד חכם עד אחרון ימיו, אף כי הממסד התרבותי הישראלי גמל לו ביריקה, או בשתיקה.

היש קשר בין הסתערותו הקרנפית של נתניהו הקטן על שופטי הפרס ובין התנהגותם של השופטים האלה כלפי אביו? זה כמובן אינני יודע. אבל אנחנו חופשיים להניח, שהכרתו הפוליטית של בנימין נתניהו התעצבה בסימן מצב-הדעת אשר שלל מאבא את הפרס.

שלם נשלם לך, קין

בעל הטור לענייני טייסים של "הארץ" חזר ולעס באחרונה את אחת הקלישאות המפורסמות והנצחניות של השמאל הישראלי: "אין דויד גרוסמן/עמוס עוז/א"ב יהושע של הימין". אכן אין. ספרות ושירה תמיד יוצאות נשכרות מספקות עצמיים, והימין אינו מניב ספקות כאלה כמעט בשום מקום (עם יוצאים חשובים מן הכלל, מא"צ גרינברג עד, להבדיל, עזרא פאונד).

אבל בשמאל הציוני לא היו במרוצת השנים רק ענקים אינטלקטואליים. היו הרבה צמחי אטד ועשבים שוטים וגידולי פרא, שבעל הטור לענייני טייסים, למיטב שיפוטי, הוא אחד מהם. אף על פי כן, השמאל הציוני כונן אוטוקרטיה תרבותית רבת-שנים. הוא טיפח חוסר סובלנות. הוא תבע מונופול כמעט על כל תחום של פעילות חברתית, שלא לדבר על פעילות כלכלית.

הימין הציוני נדחק אל פינה מבודדת לפני 80 שנה, ופיתח עד מהרה את סימני-ההיכר של מיעוטים נרדפים, בכללם הלהיטות לגמול יום אחד לרודפיו. "שלם נשלם לך קין", הבטיח מנחם בגין הצעיר מאוד, עשר שנים לפני שמנחם בגין הצעיר קצת פחות הכריז בשערי הכנסת, "היום אתן את הפקודה, דם!" (הוא לא נתן).

מה שמביא אותנו אל הצלילים מבשרי הרעות של מסע הבחירות בארץ. הימין הדומיננטי מנהל עכשיו מסע לדה-לגיטימציה של השמאל. ההסתערות על פרס ישראל היא רק ביטוי אחד שלה. הכמו-סאטירה של הליכוד, של הבית היהודי ושל מתיישבי השומרון נגד השמאל הציוני היא ביטוי נוסף. בוקעים ממנה צלילים פשיסטיים.

אבל הבחירות יגיעו אל קיצן. הימין אמנם יכונן את הממשלה הבאה, פראייר או לא פראייר, אבל יהיה עליו למשול על ציבור, שלפחות 45% ממנו יצביעו נגד הממשלה הבאה. רק שוליים סהרוריים ייצאו נשכרים מן הקיטוב שמחולל שילוח הרסן של הימין.

הפקרותו של הימין המונופוליסטי דומה להפקרותו של השמאל משכבר הימים. היה קשה לנשום בארץ בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, בימי השיא של המונופול הקודם. נראה בעליל שקורבנות יום האתמול לא למדו לקח. כמו קורבנות אלימות הנעשים אלימים, הם עדיין מחכים להזדמנות לפרוע את החשבון. הגיע הזמן לסלוח, או לפחות לשכוח. הגיע הזמן להרהר בתוצאות של שילוח הרסן, ולהתחיל להיזהר.