חלטורת הבנייה הישראלית

תשמעו סיפור: יזם קונה קרקע לבניית כמה בנייני מגורים. הוא פונה לחברה קבלנית מכובדת כדי שתבצע עבורו את העבודה בשטח. לחברה הקבלנית יש את הציוד והידע אבל אין לה עובדים, אז היא פונה למישהו שיש לו אישורי העסקה לעובדים מהשטחים. לאותו "מישהו" יש אישורים, אבל אין עובדים, אז הוא פונה לאיזה מאכער שיכול למצוא פועלים מנוסים מעבר לקו הירוק, ששוכר חברת הסעות שתאסוף אותם מהכפר ותביא אותם לאתר הבנייה. ביניהם נמצא בחור פלסטיני, שהוא בעצם בעל המקצוע היחיד שמבין בנייה ועל כתפיו ייצקו את הבניין כולו.

מה למדנו מהסיפור הזה? שענף הבניה הישראלי מתנהל כמו חלטורה אחת גדולה: אין ידיים עובדים, אין הכשרת עובדים מסודרת, אין רגולציה שמסדירה את העבודה, ואחר כך מתפלאים למה קצב הבנייה נמוך והמחירים גבוהים.

והכל מתחיל בנקודה שסביבה התפוצצה ישיבת הממשלה באוקטובר האחרון, כשפרץ ויכוח בין השר סילבן שלום לראש הממשלה בנימין נתניהו סביב החינוך המקצועי. "אתם רוצים לפתוח בתי ספר מקצועיים לרתכים ופחחים כדי להנציח את הפערים?", צעק שלום על הנוכחים, "אתם הייתם שולחים את הבן שלכם להיות פחח? שלח את הבן שלך להיות פחח", פנה לרוה"מ. "אתה חי בעולם של אתמול", ענה לו נתניהו, "היום פחחים ורתכים מרוויחים הרבה כסף".

נתניהו צודק. ענף הבנייה הישראלי הוא מזמן כבר לא לואו-טק. כבר לא מערבבים את הטיח בידיים ומשרטטים תכניות על דפי ציור. בנייה היא תחום מתקדם, טכנולוגי, סוג של היי-טק. אבל לישראלים זה לא משנה, כי פועלי בניין נחשבים לתחתית שרשרת המזון, לאנשים שמשתכרים שכר רעב ועובדים כל היום בשמש.

במקום לעודד את העבודה בענף, השרים מעודדים את הציבור להתרחק ממנו כמו מאש. השר ישראל כץ, למשל, קרא להביא עובדים זרים, ויאיר לפיד, הוגה "תאוריית הרטיבות", הגיע למסקנה שישראלים לא יגעו במקצועות רטובים בבניין.

ככה יוצא, שבמקום שענף הבנייה יעסיק 5% מכוח העבודה, פחות או יותר כמו בארה"ב, שם מעסיק הענף כ-7% מכוח העבודה, מדינת ישראל נמנעת מלייצר מקומות עבודה למגזר שלם שיכול היה להתפרנס מצוין, ומסבסדת אותו. מצד אחד אין ידיים עובדות, ומהצד השני מערכת החינוך מייצרת במכללות סטודנטים שעובדים בתום הלימודים כקואוצ'רים.

צריך להפריך מיתוס שגוי: אין בענף הבניה בעיה של שכר. השכר גבוה והוא נע בין 12,000 ל-20,000 שקלים בחודש. הרבה כסף. אבל אנחנו לא מגדלים מנהלי עבודה, הנדסאים ומהנדסים אזרחיים, כדי להימנע מ"הסללה", מילת גנאי נוראית שמי שהוגה אותה חשוד מיידית בגזענות, למרות שהשוק משווע להם.

וכשענף הבניה חולה, הוא תורם לפריון הנמוך של המשק. למה? כי כשמדברים על מחירי הדיור, צמצום פערים חברתיים והעלאת הפריון, בעצם מדברים על אותו הדבר. אבל לא רק כוח האדם המיומן הוא הבעיה.

בענף הקבלנות אין בטחון תעסוקתי, כי הוא תמיד נמצא במשבר. או בגלל שהבנק סוגר את האשראי, או בגלל שהמדינה לא משווקת קרקעות. ואם סביבת העבודה אינה מייצרת בטחון תעסוקתי, למה שאנשים ירצו לעבוד בה?

הקמת רשות אחת שתטפל בנושא הבנייה היא לא פתרון. הפתרון יגיע מהקמת ועדה שתכלול את משרד החינוך, הכלכלה, האוצר, התשתיות, השיכון והפנים, ואז תהיה זרימה של אינפורמציה, הון, כוח אדם מיומן שיוכשר כהלכה, ואישורים בירוקרטיים הכרחיים.

אבל אצלנו זה חרום או לא כלום. ועד שמישהו יתחיל לטפל בבעיה מהשורש, היזם יפנה לקבלן, שיפנה למישהו שיש לו אישורים, שיביא מאכער שיכול להשיג פועלים, וימצא בסוף את הבחור הפלסטיני. ואנחנו נמשיך לילל ולחלום על דירה.