מדינת כל צרכניה

א. אחרי שחותרים דרך כל הרפש והג'יפה של מערכת הבחירות הזו, מגיעים לצד השני, מתקלחים בליזול ובאקונומיקה, שותים נוזל לפתיחת סתימות ומנסים להבין בראש נקי מה הדבר הכי חשוב שקורה במדינה, ולו לפי התעמולה, שלטי החוצות, מסיבות העיתונאים, הבטחות הפוליטיקאים, דוח המבקר ומושיק גלאמין - הרושם הראשוני הוא שעם ישראל ברובו המוחלט מתגורר בחניונים, מסתובב ברחובות, מתקלח בברזיות ושותה משלוליות.

הכול דיור דיור דיור דיור - בעיית הדיור, משבר הדיור, מצוקת הדיור, מחדל הדיור. בשבוע הבא: שואת הדיור! הישארו עמנו לעדכונים דחופים מישיבת החירום הבהולה של קבינט הדיור בראשות רמטכ"ל הדיור.

ואל תדאגו, אזרחים: צה"ל - צבא הדיור לישראל - הולך להילחם בביקושים, להגדיל היצעים, לפשט הליכים, להפשיר עתודות, לבנות בגושים ולזרז הליכים. מבצעי השיווק באזורי הביקוש יצאו לדרך. תנו לצה"ל לנצח.

אם רק היו נותנים לפרס לחלק את ירושלים להמון דירות קטנות, למכור או להשכיר אותן לזוגות צעירים - כל הבעיה הייתה נפתרת מזמן. אבל הכי קל להיות חכם אחרי מעשה.

לא שאני מזלזל חלילה או ממעיט בערך הבעיה. דיור זה חשוב, חשוב מאוד אפילו. מחירי הדיור אכן עלו משמעותית, כך גם מחירי השכירות. אני חש את זה על בשרי כמו (כמעט) כל אחד מכם. אבל בחייאת ראבקום. בואו ניקח עוד שלוק מהנוזל לפתיחת הסתימות הזה - חומר טוב, בחיי! - ונירגע.

ב. אם הבנתי נכון - ואם לא, מה עשיתי כל השנים האלה ב"גלובס" - מחירי הדיור הם חלק מ"יוקר המחיה", שם כולל לכל הכסף שאנחנו מוציאים. המאבק להקל על העומס הזה ראוי יותר מראוי, אבל לתפיסתי, חשוב לא פחות הצד השני: הכסף שאנחנו מכניסים תמורת העבודה שאנחנו עושים, בהנחה שאיננו בעלי הון שעובד בשבילנו.

המשכורות בישראל תקועות, במקרה הטוב. יותר ויותר אנשים עובדים תמורת פחות ופחות כסף וזוכים לפחות ופחות תנאים וזכויות. הביטחון התעסוקתי - ואני לא מדבר על קביעות (מועדון יוקרתי שמעולם לא הכניסו אותי אליו) - בקאנטים. לתפיסתי, זה חשוב לא פחות ואולי אפילו יותר מהצד הראשון. הרי ממה נפשך? אם היו לנו יותר כסף בכיס ויותר שקט בראש, המחירים היו מטרידים אותנו טיפה פחות.

בכלל, מעצבן אותי כל השיח הכלכלי הזה, למרות חשיבותו. הוא מעצבן אותי כי בבסיסו עומד עיוות ולפיו אנחנו קודם כול צרכנים, או יותר נכון: צרכנים ותו לא. הרוב המכריע של השיח נסוב סביב הורדת מחירים והגברת התחרות (שקר שמוציא אותי מכליי: התחרות היחידה שאני רואה היא מי יוציא לי את הכסף מהכיס וידפוק אותי יותר, אבל רק טיפה פחות מהמתחרה שלו. זו תחרות ציד, ואנחנו הארנבות). השיח על המשכורות והביטחון הכלכלי נמצא בשולי-שוליים. המאבק המוצדק מאין כמותו להעלאת שכר המינימום לא עורר אחוז מהאמוציות שעוררו סוגיות הנוגעות להוצאות. כולם עפו על כחלון ועל הורדת מחירי הסלולר, בצדק, אבל תגידו: איפה כל אלפי השקלים האלה שחסכנו כל חודש על חשבונות הסלולר? למה אנחנו לא עשירים הרבה יותר? תשובה: כי הכסף נשאב למקומות אחרים לפני שהספקנו לראות אותו.

או כמו שסיכם מרדכי בן זאב בתפקידו האלמותי כאלטמן האב ב"מציצים" את המשנה הכלכלית של כחלון, לפיד, נתניהו וטרכטנברג במשפט אחד: "אותי לא מעניין מה שיכנס, אלא מה שייצא".

כמובן שזה לא מטבע עם שני צדדים. זה משולש. הצלע השלישית היא השירותים שאנחנו מקבלים מהמדינה, וגם שם אנחנו יודעים שיכול להיות קצת יותר טוב, אם להתבטא בעדינות של כנפי פרפר.

ג. בואו נחזור שנייה לנושא הדיור, רק בשביל לזנוח אותו. זוכרים שפעם - בימים היפים ההם, כשהכול היה מושלם - אנשים שרצו לבחירות היו מדברים קודם כול על החינוך? כמה שזה חשוב, הכי חשוב, ושהדבר שהם הכי היו רוצים זה לקחת את תיק החינוך? גם אם הם לא התכוונו לזה, עדיין זה היה דבר נחמד לומר ודבר נחמד לשמוע. בטח נחמד הרבה יותר מלשמוע הבטחות ריקות על פתרון מיידי למשבר/בעיית/מחדל/מצוקת הדיור. יכול להיות שאני מדמיין את כל זה, אבל גם אם כן, זה עדיף מלדמיין את דאעש.

עברתי על סעיפי החינוך של המפלגות שטרחו לפרסם מצע, ומה שמצאתי שם זה בעיקר עוד עדות לעומק החדירה של השיח הכלכלי שהוזכר לעיל. למה עשיתי את זה? כי אחרי שראיתי את סרטון "טיסת השוקולד", חשבתי לעצמי מחשבות נוגות על החינוך שקיבלו האנשים האלה. ראיתי שהצועקים טענו להגנתם שהם היו שיכורים. חברים, אולי לא תאמינו, אבל גם אני הייתי שיכור פעם או פעמיים בחיי, וזה התירוץ הכי עלוב. כשאתה שיכור אתה אתה, רק מוגבר, אז לומר "הייתי יותר אני מכרגיל", זו ההגנה הכי גרועה. אז זהו, ככה הגעתי לסעיפי החינוך במצעים. כל אחד והאסקפיזם שלו.

ד. הרוב המכריע של הרוב המכריע של סעיפי החינוך במצעים בכלל לא מדבר על חינוך, הוא מדבר על כסף, או בשמו הממסדי: תקציבים. החינוך, על-פי הרוב המכריע של הרוב המכריע, הוא בסך הכול עוד הוצאה המושתתת עלינו (אציין לטובה את "יש עתיד", שסעיף החינוך במצעם מפורט ויפה). "חינוך ילדינו", מסכמים את זה יפה במחנה הציוני, "עולה לנו ביוקר".

תקציבים זה חשוב, ברור, בלי תקציב אי אפשר לפעול. בכלל, תקציב החינוך בישראל הוא לא קטן, הוא מהגדולים ומהמכובדים שיש. ברור שהוא לא מחולק בצורה שוויונית או הוגנת (נושא רחב מדי בשביל להיכנס אליו עכשיו) - אבל להגדיל אותו לא יפתור את הבעיה. חינוך הוא כל-כך הרבה דברים אחרים.

למשל, לפני שבועיים בערך קראתי שמשרד החינוך הודיע כי אינו מתכוון לאכוף את חוק חינוך חובה חינם לגילאי שלוש-ארבע, שאמור היה להיכנס לתוקף בשנת הלימודים הבאה. אין מה לומר, אקט חינוכי מדרגה ראשונה. מה למדת היום בגן, בני החביב? שהגננת שלי עובדת קבלן. מה למדת היום על מערכת החינוך, אבי המעולה? שמשרד החינוך לא מכבד את החוק.

וכשהמדינה לא מכבדת את החוק, מה יגידו אזרחי הקיר? ויש עוד: המדינה מלינת שכר מהכבדות במשק, מעסיקה נצלנית מהגדולות במשק ודוגמה רעה לכל מה שרע. זה לא חינוך? וכשכל שר חינוך גורר את מערכת החינוך לאג'נדה הפרטית שלו, האין הגרירה הזו חינוך בפני עצמו? וכשהעומד בראש המדינה מפנה אצבע מאשימה לכל כיוון, כממטרה מקולקלת, בכל פעם שנחשף קלקול - איזה פרצוף יהיה לי לומר לילד שלי לקחת אחריות על מעשיו? ומה לי ולכם להוציא זעם על נותן שירות קטן שמנסה לעגל איזו פינה כשהגדולים שם למעלה נוהגים כפי שהם נוהגים? וכשאני רואה את ילדיי רואים הורים הנוהגים במורים ובמנהלים כאילו היו דיילים בטיסת צ'רטר לוורנה, איך אחנך אותם לתת כבוד למוריהם? והדוגמאות רבות מגרגרי החול אשר על שפת הים.

אבל עזבו את זה, חינוך זה משעמם. תעבירו את הבקבוק לפתיחת סתימות, אם נשאר שם משהו, ונראה אם יש עדכונים בחזית הדיור.

 דרור פויר

התחרות היחידה שאני רואה היא מי יוציא לי את הכסף מהכיס וידפוק אותי יותר, אבל רק טיפה פחות מהמתחרה