הצד השני של המשבר

נניח, היפותטית לגמרי, שמחירי הדירות בישראל אכן יורדים בשיעור של 20%-30%; שהממשלה מסתנכרנת ומתאפסת על כל הגורמים הרלוונטיים המשפיעים על השוק, נזכרת שמרבית הקרקעות וכל מנגנוני האישור והביורוקרטיה נמצאים אצלה ובשליטתה, ומציפה אותנו סוף כל סוף בקרקעות ובדירות. או אז, המחירים כמובן יורדים חודש אחרי חודש, בהתאם להתחייבויות של כל השרים שכיהנו פה בממשלות ישראל מאז שנת 2008.

מה עוד קורה?

אנשים שקנו בשנים האחרונות דירה במיליון שקל מגלים שדירתם שווה 800 אלף שקל, ומי יודע כמה היא תהיה שווה מחר. הם גם מבינים, שאחרי שגירדו בשעתו הלוואות שישלימו את מה שיכלו לקבל מהבנק (עד 75% מערך הנכס), גם אם ימכרו מהר את דירתם לא ישאר להם כנראה מספיק מזומן ביד כדי להוריד את כל המלווים מהגב. אנשים אחרים, שקיבלו התחייבות קבלנית לביצוע תמ"א 38 (או פינוי בינוי) בבניין המתפורר והישן שלהם, שומעים שזה כבר לא כלכלי. מסתבר שעבור הקבלן, ארבע דירות על הגג זה לא כזה להיט בתנאים החדשים של השוק. מסתבר שהלכו החיזוק, המעלית, הלובי המשופץ והממ"ד החדש.

ומה עוד?

ראשי רשויות בנגב ובגליל (ובחדרה ובחיפה) מגלים שנפסקה ההגירה החיובית. הזוגות הצעירים גילו ששוב אפשר לקנות בזול (יחסית) בנתניה ובראשון לציון.

במקביל, מסתבר שמאות אלפי אנשים שעובדים בנדל"ן (שיווק, תיווך, שמאות, עריכת דין ועוד) נאלצים מדי יום ללכת הביתה. כי כשהיום יותר זול מאתמול, מחר צפוי להיות יותר זול מהיום ומחרתיים יותר זול ממחר, קונים כאן הרבה פחות דירות.

ולפתע, העיתונים מתמלאים בכותרות המדווחות על "משבר הדיפלציה". ירידות מחירים שמכניסות את המשק לקיפאון, מורידות את היקף הצריכה, מעמיקות את האבטלה (בהתחלה בנדל"ן ואז במעגלים שהולכים ומתרחבים), ופוגעות בכל המשק.

ואז, מודיע מבקר המדינה שהוא עומד לפרסם דוח, עוד דוח, בנושא משבר הדיור.

איך יכול להיות שהמחירים קרסו, בלי שאף אחד לא עשה שום דבר?