האחים שרים סולו: לנואל גאלאגר ו-וויל באטלר יש אלבומים חדשים

נואל גאלאגר היה היוצר הבולט והמנהיג המוזיקלי מקרב שני האחים שניצבו בחזית "אואזיס", להקת הרוק הכי מצליחה באנגליה של שנות ה-90. וויל באטלר הוא האח הפחות דומיננטי בצמד האחים שבחזית "ארקייד פייר" (Arcade Fire), להקת הרוק הכי מרכזית שצמחה בצפון אמריקה בשנות האלפיים. הם מגיעים לאלבומיהם החדשים מעמדות שונות בלהקות האם שלהם ובשלבים שונים בקריירות העצמאיות.

גאלאגר עזב את אואזיס לפני 6 שנים, ובאטלר עדיין חבר בארקייד פייר. לגאלגאר זהו כבר אלבום שני עם ההרכב שלו, המתקרא High Flying Birds. עבור באטלר זה אלבום סולו ראשון, אחרי שהיה שותף ליצירת פסקול סרטו של ספייק ג'ונז "היא". אולי ההבדלים הללו מסבירים מדוע יש משהו מאד נינוח אצל גאלאגר, ומשהו מתוח אצל באטלר.

הלהקות מהן באו שונות בתכלית, וכך גם המוזיקה שלהם כעצמאים. למרות ששניהם נסמכים על גיטרות סמיכות, הם לא באמת קרובים. גאלאגר, לטעמי, מגיש פה את עבודתו הטובה ביותר מזה 20 שנה. תקשורתית לפחות, הוא ממשיך לספק ללא הפסקה כותרות מראיונות ומציוצים שלו, וגם אמנותית, גאלאגר נותר בדיוק במקום בו אואזיס היתה בשיאה.

רוק למבוגרים

גאלאגר, 47, תמיד כתב פופ גיטרות פשוט וישיר, שברגעיו הלא טובים נשמע כמו סך כל ההשפעות על האיש, בתוספת מאוד לא מחמיאה של כסף, שיעמום וסמים יקרים. אבל בשיאו, למשל ב-don't look back in anger (לטעמי הרגע הכי נפלא של אואזיס), שהוא שר ולא אחיו, הסולן ליאם, נואל ידע לספק לא רק הדהוד לשנות ה-60 אלא גם תנופה פופית חדשה ותשוקה אישית.

וזה בדיוק מה שקורה באלבום החדש והיפה שלו. קודם כל, ולהבדיל מכל מה שאואזיס עשו אחרי שני אלבומיהם הראשונים, זה אלבום שאינו זועק מעושר, מתהילה, משימוש בערוצי הקלטה אינסופיים, סתם כי אפשר לממן את עבודת האולפן היקרה הזו. זה אלבום חד, ממוקד, וגם חם. יש בו לחנים מצויינים והוא עשוי היטב, רוק אפוי כהלכה למבוגרים. האנרגיות מתונות רוב הזמן, למרות ששלושת הקטעים הכי טובים הם הקצביים יחסית: In the Heat of the Moment , Lock All the Doors, ו-The Mexican. האחרון, להבדיל מהרגיל אצל גאלאגר, הוא הרבה יותר "רולינג סטונסי" מאשר "ביטלסי".

ההישג הכי מרשים ומענג כאן הוא שגאלאגר נשמע מאד נינוח בעורו: לא עומד למבחן, לא צריך להוכיח כלום או להתחרות במישהו, אבל עדיין טעון במספיק להט ודלק בשביל להישמע כמו אדם שמסור ליצירה שלו, ולא סתם איזה מגה-סטאר שאוסף חברים כדי להעביר את הזמן באולפן.

לפני שבועיים כתבתי פה, שהאלבום החדש והיפה של גאז קומבס (אקס סופרגראס) הוא אלבום הרוק הבריטי המוצלח של השנים האחרונות. אז מסתבר שהוא לא לבד.

גיטרות עוקצניות

אצל וויל באטלר הגיטרות הרבה יותר משוננות ועוקצניות והקצבים הרבה יותר מהירים, לעומת גאלאגר, אבל התוצאה קצת פחות מלהיבה. זה אלבום שנפתח במעין הצדעה לרוק הניו-יורקי של ג'ונתן ריצ'מן, טלוויז'ן והסטרוקס, אבל אח"כ ברובו דומה בעיקר, וזה בסדר גמור, לרוק הנוירוטי והאפי של ארקייד פייר.

זה אלבום שהוקלט בשבוע, כשבאטלר מנגן ברוב הכלים. אולי כשינוי מדפוסי העבודה שלו ב"ארקייד פייר", בה הרבה מאד אנשים מטפלים בכלים שונים. באטלר מגלה קרבה מסוימת לאחיו וויין בהגשה הקולית, אבל מביצועי הסולו שלו מובן מדוע וויין הוא הכותב והכוכב המרכזי של הלהקה. לוויל, 32, חסר איזה שפיץ ייחודי, שיהפוך את שיריו מטובים ומהוגנים לבעלי קסם וכישוף משל עצמם.

הרגע הנהדר באלבום נמצא בבלדה Finish What I Started, שבו שירה קטנה ונוגעת ללב, ושיר שנשמע כהכלאה עתירת השראה ויופי בין ג'ון לנון ולאונרד כהן. שאר האלבום הוא כנראה צעד ענק לאמן, אבל קטן לשאר המין האנושי.

* ציונים: 8 לאלבום של נואל גאלאגר, 6 לאלבום של וויל באטלר

 המספרים של גאלאגר

הקריירה השנייה של סקרלט ג'והנסן

גם אסתי חיים היא אחות, שליש מהרכב הפופ-רוק-אינדי "חיים" (Haim), המורכב מבנות משפחה ישראלית. "חיים" הוציאו את אחד מאלבומי הבכורה הכי מוצלחים ומצליחים באמריקה של השנים האחרונות, ובשבוע שעבר הסתבר שהאחות אסתי הקימה הרכב צדדי חדש, ובחזיתו לא אחרת מאשר סקרלט ג'והנסן.

חיים וג'והנסן, יחד עם 3 חברות נוספות קראו להרכב "the singles" ואז גילו שכבר קיימת להקה ותיקה באותו שם, שהוציאה צו מניעה נגד השימוש בשם. ג'והנסן - ללא ספק הכוכבת הבולטת ביותר בחבורה, שכבר הוציאה אלבום יפה שכולו משירי טום ווייטס ושרה בפרוייקטים נוספים, מיהרה לספר למגזין ה'רולינג סטון' ש"הרעיון היה לעשות מוזיקת סופר-פופ רקידה, שמייצרות בנות. משהו כמו הבאנגלס והגו גו'ז: מאד פופי אבל אירוני, עם הומור".