אזורים תפצה תושבים בנשר לאחר שהקימה מגדלים מול ביתם

פסיקה יוצאת דופן של בית משפט השלום בחיפה קובעת כי ישנה עילה לתשלום פיצויים לדיירים שנפגעו כתוצאה מבניית פרויקט בסמוך להם, וזאת בשל עוגמת-נפש.

מדובר בפסיקה חריגה, מאחר שהתביעה הוגשה למעלה מעשור לאחר אישור התוכנית, ועל כן גם לא הוגשה כתביעה לפיצויים מתוקף סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, אלא כתביעת פיצויים נזיקית בגין פגיעה באיכות החיים ועוגמת-נפש שנגרמה לדיירים.

בנוסף, התביעה הוגשה נגד החברה היזמית שבנתה את הפרויקט - ולא נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שאישרה את הפרויקט, כפי שקובע חוק התכנון והבנייה.

יש לציין כי בשנים האחרונות יותר ויותר תביעות לפיצויים מתוקף סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה נדחות על-ידי וועדות הערר, ועל כן גם מסיבה זו מדובר בפסיקה יוצאת דופן.

מדובר ב-3 משפחות המתגוררות בבניין ישן בן שתי קומות ברחוב הוותיקים בנשר, אשר על-פי פסיקת בית המשפט יקבלו פיצוי כספי בסך 15 אלף שקל כל אחת מחברת אזורים, בנוסף להוצאות משפט, לאחר שלפני כעשור הוקם מול ביתם פרויקט "יפה נוף" הכולל שני בניינים גבוהים בני 15 קומות.

"אור השמש נחסם"

לטענת התובעים, שיוצגו בידי עו"ד עידן יוחאי אדרי, מדובר בקרקע שייעודה המקורי היה שטח ציבורי פתוח, שבנייה למגורים עליו אסורה, אך ייעודה של הקרקע שונה שלא בידיעתם של התובעים, ולכן הם לא יכלו להגיש התנגדויות לפרויקט. לפרויקט הונפק היתר בנייה בתחילת 2006, ובנייתו הסתיימה ב-2009.

לטענת התובעים, בניית הבניינים גרמו להם למטרדים קשים ולנזקים מתמשכים, לירידת ערך דירותיהם ולעוגמת-נפש, ועל כן הם הגישו נגד חברת אזורים תביעה לפיצוי בסך 600 אלף שקל.

עוד נטען על-ידי התובעים כי אור השמש, ממנו הם נהנו במשך שנים רבות, נחסם, והדבר גרם בין היתר לכך שהם נאלצו להתחיל להשתמש בחשמל למטרות חימום, דבר שגורם להם להוצאות ניכרות.

בנוסף הם טענו כי לאחר הקמת הבניינים, נשלל מהם נוף ליער ממנו נהנו קודם לכן, ומאותה סיבה פרטיותם נפגעה, מאחר שהם עצמם חשופים לעיני דיירי הבניינים הגבוהים.

מנגד טענה חברת אזורים כי מי שיזם את שינוי ייעוד הקרקע הייתה רשות מקרקעי ישראל ולא אזורים; וכי טענת הדיירים כי לא ידעו על התוכנית המקודמת היא שקרית, מאחר שהיו פרסומים על כך בעיתונות היומית.

עוד טענה אזורים כי המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים בגין ירידת ערך (לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה) היה ביולי 2006, מאחר שהתוכנית אושרה סופית ביולי 2003.

בנוסף טענה אזורים כי תביעת פיצויים בגין ירידת ערך אמורה על-פי החוק להיות מוגשת נגד הוועדה המקומית ולא נגד היזם.

"היתממות ועצימת עיניים"

שופטת בית משפט השלום בחיפה בדימוס, חנה לפין-הראל, קיבלה את התביעה וציינה כי חובה על יוזמי תוכנית המשנה יעוד של שטח ציבורי פתוח לבנייה מאסיבית למגורים, בסביבה של בנייה נמוכה, להביא בחשבון אפשרות של פגיעה.

בנוסף ציינה לפין-הראל כי גם אם יש טענות וזכות תביעה צודקת נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נשר ונגד רשות מקרקעי ישראל - מי שבנה בפועל את הבניינים וגרם למטרדים הייתה חברת אזורים.

השופטת לא קיבלה את הנימוק של אזורים כי אין לדון במטרד לשכנים מאחר שבנתה את הפרויקט על פי היתר הבנייה שניתן לה כדין, וקבעה כי היא סבורה כי יש לדון בשאלה זו.

"הניסיון של הנתבעת להסיר מעצמה כל אחריות בטענה כי פעלה על-פי היתר בנייה כדין עולה כדי היתממות ועצימת עיניים", ציינה לפין-הראל בפסק הדין. "ברור כי הרמת שני מגדלים בגובה 15 קומות עלולים לגרום למזקי מטרד, כמו חסימת אוויר ושמש, לדיירים המתגוררים בסמוך.

"במקרה כזה מצופה מחברת הבנייה, אף שקיבלה היתר בנייה כדין, לבצע את הבנייה באופן שימזער את ההפרעה לדיירים המתגוררים בסמוך. עצם קבלת היתר הבנייה אין משמעה שחברת הבנייה יכולה לנהוג כראות עיניה מבלי להתחשב בזכויות ובאינטרסים של אותם דיירים".

השופטת אמנם ציינה כי השכנים לא הגישו כנדרש תביעת פיצויים בגין ירידת ערך עד המועד הקבוע בחוק, אך הוסיפה כי היא התחשבה בעובדה שלא שפר עליהם גורלם מבחינה כלכלית, ושעורך הדין הראשון שהתקשר עימם על מנת לסייע להם, גזל מהם את כספם ונעלם.

"אני מקבלת את טענת התובעים כי הקמת שני המגדלים גרמה לחסימת אור השמש באופן שאינם נהנים כיום מכמות סבירה של אור שמש", קבעה לפין-הראל, וזאת כנימוק לכך שהפגיעה במשפחות מצדיקה הגשת תביעת פיצויים נזיקית פרסונלית נגד החברה, ולא רק תביעת פיצויים נגד הוועדה המקומית לפי חוק התכנון והבנייה.

"מדובר במקרה טיפוסי לתביעת נזק בגין עוגמת-נפש", קבעה השופטת. "אין ספק כי התובעים סבלו ויסבלו כל חייהם מהמטרד בדבר חסימת אור שמש ואוויר - מטרד יומיומי אשר יש בו כדי לפגוע פגיעה של ממש באיכות חייהם".

לפין-הראל קבעה כי כל אחת מהמשפחות תקבל מאזורים פיצוי כספי בסך 15 אלף שקל, נוסף לתשלום הוצאות משפט בסך 12.5 אלף שקל. היא העירה כי הסכום הנמוך יחסית שקבעה נגזר גם מהעובדה שבמשך שנים רבות התובעים לא פעלו כלל כנגד התוכנית ולמען פיצויים, בכלים שהיו לרשותם.