מונופול הפיקוח על הבנקים מתמוטט - עמישראל התעורר

1.

המפקח על הבנקים דודו זקן הורה לפני חודשים לפועלים ולמזרחי טפחות לבצע הפרשה בגין החקירה האמריקאית - במקביל אפשר-אישר להנהלות-לדירקטוריונים לא לדווח, לא לגלות ואף לא לשייך, חשבונאית, את ההפרשה למטרתה האמתית. כל בנק וכל רואה חשבון מצא דרך משלו, סעיף משלו, סיווג משלו, "למרוח", יותר נכון להסתיר, את המהות האמיתית של ההפרשה - הכל תחת חסות הרגולטור. רוצה לומר: אני יודע ואתם יודעים - ויחד לא נספר לציבור, למחזיקי המניות, ללקוחות, לאף אחד. מעשי זקן באים בהמשך למעשי דורות רבים של מפקחים מסוג מסוים שמביאים לתוצאה המבורכת של החלשות הפיקוח וחיסול מעמדו המונופוליסטי ביחס לבנקאים.

2.

זה מזכיר את הימים העליזים ההם של "ועדת העורכים". כינוי רשמי: גוף לתאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת לגורמי הביטחון. בפועל אלה היו פגישות סדירות בין החבר'ה: ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים בכירים שהשלטון רצה ביקרם לצד עורכי העיתונים והעורכים הבכירים. מכובדים אלה סיפרו למכובדים אלה את הסיפורים ה"חמים", בהחלט לא כולם סודות צבאיים קריטיים לביטחון ישראל, והצדדים סגרו ביניהם איסור פרסום. התוצאה: השלטונות עשו את שלהם, יצאו רגועים ולא חששו מחשיפה של מחדלים ופרשיות - ורמי התקשורת יצאו מרוצים כשותפי סוד מורמים מעם. שכן מה בכלל מבין הפרולטריון בסודות המדינה? בדומה ליחסים החמימים בין הפיקוח לבנקאים.

3.

רק שעמישראל התעורר, והוא כן רוצה לדעת. מה למשל קורה בתאגידים גדולים שהמניות שלהם מתחזקות את הפנסיה שלו? מה עושים המנהלים שמקבלים שכר ובונוס גבוהים לטובת הציבור שמשלם את עלותם? איך פועלים הדירקטורים שנהנים מישיבה כולל ארוחה פלוס 1.5-2 מיליון שקל בשנה כדי לפקח ולהשגיח בשם בעלי המניות? או מה למשל עושים, או יעשו, הבנקים בכספי הפיקדונות של הציבור שהרי הקנס, כשיבוא, יהיה רק ממקורות הציבור.

4.

היחסים הסימביוטיים בין השלטון לוועדת העורכים החלו להתפוגג לאחר מלחמת יום הכיפורים, התפוררו לאחר עליית הליכוד ומנחם בגין לשלטון, והתחסלו בעידן החדש של התעניינות ציבורית כלכלית והתחרות בין אמצעי התקשורת הכלכליים.

אבל היחסים הסימביוטיים בין הפיקוח על הבנקים לבין ראשי הבנקים היו חזקים הרבה יותר. הם המשיכו להחזיק מעמד גם אחרי משבר הבנקים ב-1983, כשארבעה בנקים פשטו למעשה את הרגל בגלל התנהלות פלילית של ההנהלות, גם אחרי ועדת החקירה הממלכתית, ועדת בייסקי, שבה סולק הנגיד מתפקידו והמפקחת, גליה מאור, לימים מנכ"לית בנק לאומי, בקושי רב, ומאמץ רגשי ניכר של חברי הוועדה, החליקה החוצה מהדחה פומבית. האינטרסים המשותפים הם שקיבעו ושימרו במשך השנים את מונופול הכוח בידי המפקחים לדורותיהם.

5.

רק שעמישראל כאמור החל להתעורר. במשך השנים התגלו-נחשפו אירועים, מחדלים, עוד-ועוד מעשי ניצול לרעה של כוח ושליטה על ידי הבנקים בחסות הפיקוח - וממש בשנים האחרונות החלה התערערות מונופול המפקח. אפשר שזה החל במאבק בעמלות הבנקים, כשהתברר שהבנקים לקחו מה שבא להם והמפקחים לדורותיהם ידעו, שתקו, ואף עזרו לטשטש את המצב כשהם נושאים את דגל "היציבות". (לזכותו של זקן ניתן לומר שהבין את מצב הקונפליקט לכאורה בין היציבות לצרכנות וטיפל בעמלות).

6.

וכך קרה שאט אט, לפני יותר מעשור, החלו-העזו רגולטורים אחרים להיכנס לתחומים הבנקאיים ולערער-לשבור את מונופול הפיקוח. הראשון היה דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים שפתח בחקירה והודיע ב-2004 כי הוא בוחן הטלת פיקוח מונופוליסטי על עמלות הבנקים. מחליפתו, רונית קן, העזה באומץ רב לפרסם ב-2009 קביעה כי הבנקים ביצעו הסדר כובל בהעברת מידע ביניהם בנושא העמלות. (הבנקאים ערערו לבית הדין להגבלים ששנים אחרי מוסס את הקביעה המיתולוגית של קן).

דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים הנוכחי, פתח והמשיך בהתמדה ברפורמה בתחום כרטיסי האשראי, שנשלט על ידי הבנקים. האישור להסדר כובל, שניתן כל השנים אוטומטית, החל להתערער ב-2013. כדי לקבל את ההיתר הורה גילה לבנקים וחברות האשראי שלהם לפתוח ולהתאים את טכנולוגיות הסליקה והניהול שלהם גם לחברות כרטיסי אשראי חדשות. סיום ההתאמה אמור להיות באוקטובר 2015. לזה יש לצרף את פעילות הממונה להנפיק את כרטיסי הדביט, למרות ההתנגדות הבנקאית.

7.

ואז הגיעה הפרשה האמריקאית של בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק מזרחי טפחות - והמונופול של המפקח התמוטט ונשבר. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והמשנה ליועץ אבי ליכט הפקיעו ממנו את בלעדיות הכוח ועצמאות החקירה, ופתחו בחקירה משלהם של הפרשה. החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו פנתה למפקח בשאלות המערערות את בלעדיותו. ומגדיל לעשות יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר. הוא ממש מתערב ב"בשר החי" של הפיקוח. האוזר הודיע לבנקים באופן חד וברור: אתם לא תסגרו מאחורי הגב שלנו ושל הציבור את פרשות ההפרשה וההסתרה.

ועם כל הכבוד למפקח שהסכים להסתרה, כשהוא נשען על הוראות בנקאיות וכללי החשבונאות, גם הוא מתבקש לזוז מקדמת הבמה ולתת לחובת הגילוי הנאות לפעול. לתת לציבור, לצרכנים הפיננסיים, את המעמד והכבוד המגיע להם.

מלחמות אגו - כפי שהבנקאים רוצים שנחשוב? אולי. גם אם כן, אלה מלחמות אגו חיוביות.