הקרדיט המפוקפק של גנץ

בני גנץ מדבר. אלא מה? ראיתם כבר קצין בכיר שסיים שירות ולא רץ לתקשורת? התוכנית "עובדה" היא הבמה שבה בחר גנץ. הצימוק שהגיש לאילנה דיין היה ה"גילוי" כי הוא היה זה שעצר את התקיפה באיראן. הוא לא אמר זאת במילים מפורשות, אבל מפורשות מספיק בשביל שדיין תמסור זאת לפרסום לחדשות ערוץ 2 אמש, כקדימון לראיון שישודר הערב (ב').

כפי שגנץ מתאר זאת, נתניהו העלה את האפשרות של תקיפה, והוא, גנץ, הביע התנגדות. הוא מאמין, כך אמר, שלולא התנגדותו הדברים היו יכולים להסתיים אחרת, כלומר שהתקיפה היתה מתבצעת. האם הוא יודע בוודאות שדעתו היא שהכריעה? "אני רוצה להאמין ולחשוב שהם הקשיבו והתחשבו במה שאני אומר". הנה עוד דוגמה מצוינת לביטוי "אשרי המאמין". מי שקצת עקב אחר הדברים יתקשה לקבל זאת.

רחוק מאוד מפקודה

נתניהו אף פעם לא היה ממש קרוב לתת את הפקודה לצאת לאיראן. הוא דיבר הרבה, הוא התלבט המון, הוא חשב בלי סוף - אבל תמיד הוא היה רחוק מאוד ממתן הפקודה. ראש הממשלה חיכה כל הזמן שיקרה משהו כדי שהוא לא יצטרך להחליט. קשה להאשים אותו, כי קודם כל זו דרכו, וכי בהחלט לא פשוט לקבל החלטה כזאת. הססנותו במקרה זה, להבדיל מאחרים, אינה מדברת בגנותו.

גנץ היה עוד ענף בעץ שבו בחר ביבי כדי לרדת מעניין התקיפה באיראן. ענף חשוב, עקב היותו רמטכ"ל, אבל לא יותר מענף אחד מני כמה אחרים. בשורה התחתונה, נתניהו לא רצה לפעול באיראן, בטח לא לבד. זו היתה אחריות כבדה מדי, כבדה מנשוא. דעתו של גנץ שירתה אותו, לא ממש השפיעה עליו.

קרדיט מפוקפק

אבל נראה שגנץ רוצה את הקרדיט לכך שלא היתה תקיפה. זה מוזר מאוד בעיני, כי מי אומר שזה היה הדבר הנכון לעשות, או לא לעשות. אם לא היו מקשיבים לגנץ, אז אולי היום היינו כבר אחרי פרשת הגרעין האיראני? אולי העולם היה נעשה מקום יותר בטוח? כלומר, זו אפשרות, לא? מכל מקום, העובדה שמטוסינו נשארו בבסיסיהם אינה אומרת בוודאות שכך טוב יותר. אולי גנץ עשה לנו ולעולם טובה - ואולי רעה גדולה.

מפי הסוס

אלא שהאמת היא שהוא לא עשה כלום. דעתו נשמעה אולי בשוליים, ואולי בכלל לא, מכיוון שנתניהו ממילא לא התכוון, במודע או לא, לצאת לפעולה זו. השאלה היותר רלוונטית היא כיצד רב אלוף יוצא ומפרסם פרטים מדיונים סגורים וחשובים? למה האויב, והעולם בכלל, צריך לדעת מפי הסוס איך התנהלו ומתנהלים הדברים? האם אין דרך אחרת, פחות מזיקה, להגיע לפוליטיקה?