בין האוהלים למפוטרים

רק 10 דקות הליכה מפרידות בין הקצה האחד בשדרות רוטשילד שבו התמקמו מחדש האוהלים בניסיון לשחזר את המחאה של קיץ 2011, לבין הקצה השני של השדרה שבו הפגינו אתמול (ב') עובדי כימיקלים לישראל. ולמרות זאת, כאילו תהום פעורה בין הקצוות: מחאת האוהלים מקרטעת, קטנה בהרבה מהמציאות המדומה של מסך הטלוויזיה, כוללת מנהיג נחמד ונינוח (שי כהן) שנמנה עם מייסדי ארגון "כוח לעובדים" ועוד כמה צעירים אידיאליסטים בני 18 שהגיעו מהמכינה הקדם-צבאית והחילונית של קיבוץ עין גדי. בשעה 10:00 חלקם רק צחצחו שיניים, אכלו ארוחת בוקר וניגנו כמה אקורדים בגיטרה להרים את המוראל.

ההפגנה של עובדי כיל, שהחלה באותה שעה ממש אחרי ששיירה של אוטובוסים עשתה את דרכה מהנגב, הייתה מאורגנת לעילא, קולנית אך קצבית, מלווה בתופים ובפזמונים מעולם הכדורגל, רק בלי להזכיר את אמו של איש. ההסתדרות והנוער העובד ניצחו על הארגון, העובדים ניצחו על הרגש. הם מרוויחים אמנם יפה מאוד, אבל מתחת למגדל היוקרה של המנכ"ל סטפן בורגס, האמפתיה הולכת אליהם מיד. התקשורת לא יודעת "לבלוע" עובדי צווארון כחול שמרוויחים מעל ל-30 אלף שקל ברוטו בחודש, אבל כשמולם עומדת כימיקלים לישראל הגדולה ו"הטייקון" עידן עופר, ברור מי מקבל את התווית של הרע בסיפור הזה.

באזור האוהלים חוששים להזדהות פוליטית. שלטים של "ניצחון 2015" הוסרו, וצעירי מרצ שלבשו את החולצות הירוקות של המפלגה התבקשו לא לבלוט מדי. "יש כאן אנשים משמאל ומימין שמבחינה חברתית כלכלית רוצים לקדם סדר יום דומה", הסביר כהן. "המחאה שלנו היא נגד המערכת הפוליטית במובן הזה שהשיח הקיים הוא רדוד. זה שיח של ספינים והפחדות על איראן ודאע"ש, ולא על שאלות כמו חינוך ובריאות שבונות את החיים עצמם". כן, גם ברוטשילד לא שוכחים לרגע את החיים עצמם.