גלגל חמישי

מכון מאקרו, גוף מחקרי בעל אג'נדה סוציאל-דמוקרטית, ערך בשבוע שעבר בדיקה מעניינת: כמה שוות בשקלים ההבטחות החברתיות של המפלגות השונות לאזרח הקטן - או במילים אחרות: בכמה יוזילו ההצעות במצעי המפלגות את יוקר המחייה.

שלא במפתיע, בלט המחנה הציוני כמפלגה בעל המצע האטרקטיבי ביותר למשפחות מעוטות הכנסה, בעוד שיש עתיד הצטיינה אצל בעלי ההכנסה הבינונית-גבוהה (כמובן בזכות התרומה של הפטור ממע"מ להוזלת ההוצאות בסעיף הדיור). שאר המפלגות שנבדקו לא פיגרו הרחק מאחור, למעט הליכוד, המפלגה הלא-סקטוריאלית היחידה שאין לה מצע כלכלי-חברתי.

אבל אחת התובנות המעניינות שצמחה מהבדיקה של מכון מאקרו אינה קשורה למה שנבדק אלא דווקא למה שלא נבדק. מתברר שלאף אחת מהמפלגות אין מה להציע בתחום הוזלת עלויות התחבורה לאזרח הקטן.

תחבורה, אם לא ידעתם, היא אחד מסעיפי ההוצאה הגדולים ביותר בסל הוצאותיה של משפחה - בעידן שבו שתי מכוניות פרטיות הן כמעט הכרח, בוודאי במשפחה שבה שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה. התפיסה הישראלית ההזויה גורסת שאוטובוסים מיועדים לעובדים זרים, לקשישים, לחיילים ובעצם לכל מי שאין לו רישיון נהיגה. הרכבת מצליחה לפתות לא מעט בעלי צווארון כחול ולבן, אבל היא לא נהנית מפריסה נרחבת כמו של אוטובוסים.

בלונדון, פריז, ברלין ובשאר בירות העולם נוסעים לעבודה במטרו ומסתפקים במכונית אחת, אם בכלל. בגוש דן חיים כמו בארצות הברית.

לאף אחד בממשלה או במפלגות לא אכפת מכך שבישראל 2015 אין אף מערכת הסעת המונים ויש רק קו אחד, על גבול הסמלי, של רכבת קלה. הזנחת תשתיות התחבורה הציבורית על-ידי ממשלות ישראל הגדילה את הפער בינה לבין הערים המפותחות במערב לממדים בלתי נתפסים: להערכת האוצר, נדרשת השקעה של 200 מיליארד שקלים כדי להשוות את מצב תשתיות התחבורה הציבורית בישראל לזה של ערי המערב.

אפילו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אשמה במחדל משום שהיא מתעקשת לחשב את הוצאות התחבורה של משפחה ממוצעת יחד עם הוצאות התקשורת שלה.

נכון ל-2013, עומדת ההוצאה המשפחתית בסעיף התקשורת-תחבורה על 2,898 שקלים לחודש למשפחה ממוצעת - זה אולי פחות מדיור (3,429 שקלים), אבל הרבה יותר מבריאות (827 שקלים) ומחינוך, תרבות ובידור (1,762 שקלים גם יחד) - אז אולי הגיע הזמן למפלגה שהמצע שלה יעסוק בנושא האקוטי הזה?