שבע מילים, אמת אחת

א. אני מקווה שאתן יושבות ויושבים כי יש לי חדשות ולא בטוח שהן טובות: השמש תזרח עלינו גם ב-18 במארס, ב-19 במארס, גם ב-20 וגם אחר כך. אפריל יבוא, מאי אחריו וכך הלאה, אף שאני לא סגור שיש משהו אחרי אוגוסט או אם אי פעם היה. כך או אחרת, נקום בבוקר ההוא ובבוקר שאחריו ונמשיך לחיות פה ביחד, שכם אל שכם וישבן אל ישבן. יחד נזיע בקיץ ויחד נזיע בחורף. בסתיו ובאביב גם נזיע, עם ממשלה כזו או ממשלה אחרת. כי כולנו, כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה ומזיעה. אז בחייאת, למה לריב?

לפי האנרגיות ומסעי הבחירות של רוב המפלגות, ביחוד של הליכוד וימינה, אף שגם השמאל לא יוצא נקי לגמרי וגם לא החרדים, עושה רושם שאף אחד לא מביא בחשבון מה אחר כך. כאילו מכחישים את עצם ההיתכנות של תאריך כמו 18 במארס. אולי מאמינים שהעולם, כלומר החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום, תחדל מלהתקיים. יכול להיות שהדבר יתרחש בשיאו של מופע אור קולי. הפרטים עדיין מעורפלים: במים או באש, בחרב או בחיה. אז כמו שאומרים: צפו!

אחרת קשה להבין את כמויות הרפש, החשדנות, ההכללות הנפשעות, ההאשמות המופרכות, האלימות המילולית והפיזית והשנאה היוקדת לכל מי שלא חושב בדיוק כמוך. ההתקפה האחרונה, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נגד חנין זועבי ואמילי מואטי, דוברת הרשימה המשותפת (שכנה. הילדות שלנו לומדות באותה כיתה) הותירו אותי חסר מילים, גם אם לא מופתע. הרבה מפגשים כאלה מסתיימים בהתנגשויות לאחרונה. לעזאזל, אני כבר לא יודע מה יפתיע אותי. הדבר היחיד שיכול להפתיע אותי זה משהו טוב. רק מהמחשבה על זה אני מתבלבל כולי.

בתחילת השבוע ראיתי אישה צורחת, גצים בעיניה, על פעיל צעיר של מרצ שניסה לתת לה פלייר וברך אותה ביום טוב אחרי שסירבה. לא רוצה את הברכות שלך, סיננה בשנאה לוהבת, והלוואי שתמות. ראיתי גם שמאלנים בעיניים מלאות שטנה מתפרצת לבנט, לליברמן או לנתניהו. הקיץ האחרון עוד כאן, מסתבר, או שזה הקיץ לפניו, או הקיץ הבא. כולנו בוגדים, או פשיסטים, או מחבלים או מה שזה לא יהיה. את כולנו שונאים, מסיבה זו או אחרת - וכולן טובות. ואנחנו שונאים את כולם מהסיבות הכי טובות. המון אנרגיה, לא חבל לבזבז את כולה?

הרי הזמן, כאמור, יוסיף ללכת. אז אולי כדאי להרגיע.

ב. אבקש לסייג: טוב קצת לריב. אני אוהב לריב כמו כל אחד. זה מחדד את המחשבה, מחזק את הגבות ומבריק את הציפורניים. לריב זה ישראלי. לשנוא זה ציוני. אתה לא רוצה לריב, חביבי? סע, סע מפה לשוויץ או לאיזה מקום אחר באירופה. לך תהיה נימוסי איפה שקר וזול.

ובכל זאת. יש לריב ויש לריב. הבחירות האלה, בחיי זקנו של הנביא, הן אולי מריבה אחת יותר מדי. אני לא יודע אם ניתן לקשור לאווירת הבחירות את הסרטונים האחרונים שצפינו בהם, מהטיסה ומבית המלון, אבל אני גם לא יודע אם ניתן שלא לקשור. אחרי הכול, הכול קשור. ומה שלא קשור, לימדנו רבנו דאגלס אדאמס, הכי קשור.

אפרופו מריבה אחת יותר מדי. מכירים את זה שאתה יוצא בפעם הראשונה מהמלון שלך בעיר זרה בלי ג'י.פי.אס ומתחיל להלך ברחובות לא מוכרים? נכון שבהתחלה אתה זוכר את הפניות, שם לב לנקודות ציון ויודע איך לחזור, אבל תמיד יש את הפנייה הנוספת הזאת, שאחריה אתה הולך לאיבוד ולא יודע איך לחזור? נכון שזה הכי כיף בעולם?

אז זהו. הזמן הזה של הבחירות והמריבות הוא אותו דבר בדיוק. רק הפוך. יותר בסגנון של לקרוא "אם אתה יכול לקרוא את זה סימן שאתה קרוב מדי" מודבק על אחורה של משאית.

ג. מה נותר לעשות במצב כזה, אם כך, מלבד להתבונן פנימה ולהתרכז בחוכמה הנצחית. בואו איתי ונצלול לכמה רגעים עם מילותיו הנצחיות של המנהיג: "אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם". שבע מילים, אמת אחת. ולא שכל מילה היא שביעית אמת, חלילה - כל מילה של המנהיג מכילה את האמת כולה.

אכן, אווירת הזעם הנצחי, הלגלוג התמידי והבוז טבעי השורה עלינו בימים אלה, גרמה לרבים מאיתנו להתעלם ואפילו לזלזל במילים הללו, אבל הגישו פינג'ן והגידו את האמת, רק את האמת ושום דבר מלבד האמת: האם קיבלתם לאחרונה המלצה טובה יותר מאשר לא לשכוח לרגע את החיים עצמם? זה מצדיק נשימה איטית. שאיפה מהאף, נשיפה מהפה.

הבודהא הגיע לנירוונה בשבעה ימים של מדיטציה, אבל אני לא הצלחתי לפנות את הזמן. זו הרי תקופה נורא עמוסה והכול. במאמר מוסגר: הייתה לי מחשבה על סמארטפונים - שני אנשים קדמונים יושבים סביב למדורה. החיים היום עמוסים, אומר אחד לחברו, פעם היה הרבה יותר רגוע. תראה מה זה, עונה חברו, אמרו לנו שהאש תשפר לנו את איכות החיים ותוסיף לנו זמן פנוי, והנה אנחנו כל היום רק אוספים עצים. בקיצור, אנחנו לא כל-כך מיוחדים כמו שאנחנו חושבים. כל התקופות עמוסות והזמן תמיד מסובך כמו אוזניות בכיס של מעיל. זו מחשבה נעימה.

איפה היינו. אז מהם החיים עצמם? קטונתי מלומר. הרי לכל אחד יש את הפילוסופיה שלו כמו שלכל אחד יש את הרגע המתוק הזה לפני שהוא נרדם. אני חש שיש לי חילוקי דעות פילוסופיים עם נתניהו בנוגע לחיים עצמם. אני לא חושב שהחיים עצמם הם שאלה של חיים ומוות. כי המוות שלך הוא לא חלק מהחיים שלך, רק מוות של אחרים. דבר עצוב, אכן, אבל לפחות אתה זה שחי בשביל להיעצב. אדם לא יכול להשוות את חייו לאי-חייו. רק את חייו יש לו לחיות ואין דבר שישתווה להם.

ד. עכשיו תגידו עוד משהו, אפרופו הבחירות: האם החיים עצמם, בליבתם הגועשת, מכילים אידיאולוגיה? אם אתם שואלים אותי, אז לא. האם החיים עצמם, בבסיסם הבסיסי, מכילים השתייכות מפלגתית? זו כבר ממש בדיחה אם שואלים אותי. ולא רק בגלל ציפי לבני.

האם ה-17 במארס - יישא בכנפיו אשר יישא - ישנה משהו מהותי בחייכם, בהנחה שאתם לא אחת או אחד מ-120 הנבחרים? אני שם 15 שקל שלא. אז למה להתרגש כל-כך? למה לשכוח את החיים עצמם?

דבר אחד שלמדתי על הסיפור המוזר הזה של החיים, זה שהם עצמם בעצמם, או כמו שאמר היהודי הגדול ביותר אי-פעם ברוך שפינוזה על משהו אחר לגמרי: הדבר שהוא סיבת עצמו. הדבר שאין להכחישו. דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים", אבל זה לא ממש נכון, נכון? אתה קיים לא פחות ואף יותר ברגעים של האין מחשבה. כל מי שצלל במים, קפץ ממטוס, ראה את עצמו במראה, קיים יחסי מין או התנהג כמו אידיוט יסכים איתי מיד. כל אחד יכול להתווכח, הבנו את זה, עכשיו נראה מי גבר מספיק בשביל לא להתווכח.

ה. בדיוק בשביל זה, ובול בזמן, בא פורים. אין כמו עונות השנה ולוח החופשות (החיים היו יכולים להיות הרבה יותר עצמם אם היינו מחליפים את ימי החופש של הילדים והמבוגרים. עכשיו תורנו, הלו!). פורים, כי אין לך דבר שמוציא אוויר מבלון נפוח או מוויכוח נורא-נורא חשוב על דברים ממש-ממש קריטיים, ומזכיר לך שהחיים עצמם הם לא דבר רציני כמו רחוב שמח מלא באנשים מחופשים. זה בהחלט שם בהקשר הנכון את שלטי החוצות. למה לא יבוא פורים פעמיים בשבוע, לפחות בתקופת בחירות.

 דרור פויר

לפי האנרגיות של רוב המפלגות, עושה רושם שכולם מכחישים את עצם ההיתכנות של תאריך כמו 18 במארס