ואולי נתניהו צודק?

ואולי כולנו, מצביעי בוז'י הרצוג וציפי לבני וגלאון וגילאון ולפיד וכחלון טועים - ונתניהו צודק שהלך לנאום בקונגרס?

נכון שנתניהו שקוע עד הצוואר בשיקולים פוליטיים וגם בבואו לנאום בקונגרס הם לא נעלמו; וברור שהוא מונע גם מפחדים קמאיים ושואתיים שאינם רלוונטיים לסיטואציה הנוכחית; ונכון שרעייתו, גברת שרה נתניהו, טבועה כולה ב"פוטושופ" וב"שואו-אופ" ובבקבוקים ורהיטים וחשמלאים וכו'; ונכון שביבי אוהד בית"ר ואנחנו אוהדי הפועל, אולי גם מכבי; ונכון שמליצי היושר שלו, השרים יובל שטייניץ, גלעד ארדן ודומיהם, נראים כמלחכי פנכה שאינם מאמינים אפילו לעצמם כשהם מסנגרים על נתניהו; ונכון שמנגד ברק אובמה חתיך ופורץ דרך ומגניב והאנגלית שלו אפילו יותר טובה משל ביבי; ומישל יפה בשמלתה הסגולה; וג'ון קרי גבר שבגברים; ונכון שפלוסי רהוטה וליברלית ושנונה.

אבל, מה אם נתניהו צודק, וההסכם המתגבש עם מנהיגי איראן יאפשר להם (להבדיל מאשר לעם האיראני) לפתח פצצות אטום ובכך להגביר מאוד את האיום על חיינו? ומה אם נתניהו פועל בדרך השקולה ביותר האפשרית כדי למנוע את האיום הזה?

הרי לאורך השנים האחרונות יצאו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ואחרים נגד תקיפה צבאית באיראן. נתניהו אכן פעל במתינות ונמנע מתקיפה שעלולה כנראה להביא לאסון וככל הנראה גם אינה יעילה.

אז למה כשהוא בסך הכול נלחם על האמת שלו ופועל בצורה שקולה, שאנחנו לא ממש חולקים עליה, כולנו בזים לו כל כך על כך? האם רק בגלל העיתוי? האם בגלל שזו הדרך הכי מוכרת לנו? ואולי זו הדרך שלנו להתמודד עם החיים עצמם?

בקורס חטיבת המחקר של אמ"ן שבו השתתפתי לפני שנים רבות מדי, וכחלק ממסקנות מלחמת יום כיפור, לימדו אותנו שכל התרחשות אצל האויב ראוי לבחון גם בדרך של "איפכא מסתברא" (ההיפך מסתבר). אולי ראוי שגם את הנאום של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס ואת ההתנהלות שלו בכלל ביחס לאיראן, ראוי שנבחן בדרך זו ונטיל ספק גם בצדקתנו ולא רק בצדקתו. אולי אנחנו טועים. אולי הוא צודק. ואולי לא.