ביקורת מוזיקה: התאומות דיאז מציגות הבטחה ענקית

איבייי-Ibeyi

בהאזנות ראשונות, החוויה מרהיבה: הנה חיבור מקורי ויפה בין הכנסייה למחשב, בין אפריקה למערב, בין אלקטרוניקה וספיריצ'ואל. הנה שירים יפים וענוגים ורגישים, מוגשים כה נעים שפשוט אי אפשר שלא להיקסם. להיקסם מהשירים עצמם, וגם מנעמי ומליסה-קאיינדה דיאז, שאחראיות להם. הן תאומות בנות 20 שנולדו בקובה ומגיל שנתיים גדלו בפריז. הן בנותיהן של המקיש אנגה דיאז, שמוכר בעיקר מחברותו ב"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", ושל מאיה דגנינו, זמרת וונצואלית-צרפתית שכיום מנהלת אותן. הן החלו לנגן רק לאחר שאביהן נפטר, כשהיו בנות 11.

האחיות דיאז משתמשות בשלל כלים אבל בעיבודים מינימליסטיים, מדויקים, נוגעים. הן שרות באנגלית וגם בשפת היורובה שהיגרה מניגריה לקובה. פירוש שמן כצמד, שמבוטא "אי-ביי-אי" הוא "רוח התאומות" בשפת היורובה. הן שרות על אביהן המנוח, ועל אחותן הבכורה, ירינה, שאף היא נפטרה. ההרמוניות שיוצרים קולותין נהדרות. יש להן שפה מוזיקלית פרטית שחיברו על מצע רב-תרבותי מרתק, ובחלק מהשירים הן מביאות מדת הסנטריה אמירות אוניברסאליות ונוגעות על חיים, מוות, משפחה ואהבה. המגע שלהן במפגשים בין היפ הופ וסול, אלקטרוניקה וג'אז, חכם וכאמור נעים. אלא שאחרי ההאזנות הראשונות, משהו קצת נחלש ואף מותש.

מלבד ב-3 שירים ממש נהדרים - River ,Mama says וYarina, על השאר הולכת ומשתלטת, בהיכרות מעמיקה יותר, תחושה פחות מענגת, של אקזוטיקה תיירותית. תמיד יש משהו מבורך במי שמביאים למגרש המשחקים של הפופ צעצועים חדשים. הנה נשים צעירות שבמקום להיות כוכבניות פופ מקולפות מבגדים או נערות אינדי משתבללות, מציגות את התרבויות העתיקות שלהן בכלים הכי עדכניים, ועושות את זה מאוד יפה.

אלא שההאזנות הנשנות לאלבום הזה, בניגוד לרשמיו הראשונים, פחות דומות להקשבה מרטיטת לב לתפילות אינטימיות של יוצרים רגישים וחולקי נפשם, ומזכירות יותר עבודות צ'יל-אאוט גנריות והכי לא אישיות. זה נעים, תרבותי, לא עצוב ולא קצבי מדי, וזה מלטף, כל-כך מלטף, עד שתכני השירים כמעט ונשכחים, וכל מה שנחרת באוזניים ובגוף פנימה, זו הנעימות.

זה לא בהכרח רע, ויש משהו ממזרי וחכם בחיבור בין הקינות של האחיות דיאז על בני משפחתן הגרעינית לבין עיבודים שיכולים להיות פסקולי בתי קפה. כאלבום בכורה, האחיות דיאז יכולות להיות גאות בכרטיס ביקור שמציג מוזיקאיות מחוננות וכה ייחודיות. צריך לקוות שהן יתפתחו לא רק לגימיק אתני, אופנתי, תקשורתי ומסחרי, למרענן קצר מועד על מדפי האינדי-פופ של השנה. האחיות דיאז יכולות בהחלט לצמוח, כמו בשלושת השירים שצוינו כאן, להיות הדבר הכה נדיר בפופ העכשווי: קולות שהם לא רק חיקויים ומחזורים, אלא בהחלט קולות שהם מקורות.

* ציון: 7