קיית פירסון - Guitars and Microphones
הנה אמנית נפלאה שבגיל 66 מוציאה את אלבום הבכורה שלה. ולמרבה השמחה הוא אכן נפלא כמותה והולם ומחמיא לעברה. קיית פירסון מוכרת בארץ במיוחד הודות לדואטים שלה, "קנדי" עם איגי פופ, ובמיוחד "שייני האפי פיפל" של REM, ששרה עם סולן הלהקה מייקל סטייפ.
סטייפ ושות' צמחו בעיר אתנ'ס, במדינת ג'ורג'יה, כשהלהקה של פירסון, בי 52, כבר היו בה כוכבים גדולים. בישראל הכירו רק להיט מאוחר שלהם, love shack הנהדר. אבל בי 52 היו חוליה מקשרת חשובה בין הגל החדש של הרוק האמריקאי שאיתו צמחו בשנות ה-70, לבין שורשיו בשנות ה-50. פירסון ושלושת חבריה יצרו קלאסיקות פופ על-זמניות, צבעוניות, שלפחות במעטפת חרגו מהחיבה של רוב עמיתיהם באותן השנים לרוק יותר ממורמר ודוקר.
הבי 52 הוציאו אלבום קאמבק לא רע לפני 7 שנים, אבל במהלך ההפסקות המאוד ארוכות בפעילות, פירסון מצאה לעצמה עיסוקים אחרים: במשחק בקולנוע ובטלוויזיה, וגם בניהול אתרי נופש שבבעלותה, בשותפות עם בת זוגה ב-12 השנים האחרונות. והנה, חדשות מעולות, פירסון שרה לנו אלבום סולו. והיא ציוותה אליה כמפיקה אחראית וכשותפה לכתיבת חלק מהחומרים את סייה, בשיא הקריירה שלה, היישר אחרי השנה של "שאנדליר".
ייתכן שסייה אחראית בעיקר לבלדות, ויש כאן כמה כאלו טובות מאוד: Crush Me with Your Love היא פופ פנטסטי, וגם Wolves, שיר האהבה לבת זוגה, היה יכול להיות חורך מצעדים ענקי בפי כוכבת פופ כמו, למשל, מיילי סיירוס או קייתי פרי. "גיטרות ומיקרופונים" הוא אלבום זמין, ידידותי, ולפרקים קליל, אבל הוא כמעט ולא משתמש בעיבודים, בהפקות ובגישות של פופ מצעדים עכשווי. חלק מהביקורות טענו שפירסון רחקה מדי כאן מהרטרו שהיה כה אופייני לבי 52, לתור הזהב של הפופ בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות.
לטעמי זה אולי אלבום פחות מאובחן ומאופיין סגנונית מאלו של להקתה, אבל ייתכן ואין בכך צורך כשיש בחזית שלו קול כה חד פעמי וכה מזוהה. הקול של פירסון מקרין שילוב פראי ומאופק בו-זמנית בין צרחה שעל סף ההיסטריה לבין הבעות כאב מצמררות, מה שעושה את ההגשות שלה לכמעט מאניות-דפרסיביות. כשקיית פירסון שרה, היא יכולה לגרום לך לרצות לרקוד ולבכות בו-זמנית. ולכן לא פלא שלמרות, יחסית, מיעוט הקלטות, היא נותרה קול משמעותי ואהוב בפופ האמריקאי.
האלבום נפתח בשיר Throw Down the Roses בהצהרת העוצמה הטוענת ש"אני לא צריכה צמיד יד שיסמן לי מתי למחוא כפיים, אני לא רוצה להיות גיטרה בידיים של רוק סטאר". פירסון אומרת את זה על רקע של מחיאות כפיים ולחן שהיה אופייני למצעדים לפני 55 שנה. דבר לא אבד מהאנרגיות, מהתשוקה, מהחום ומהחוכמה בהגשה שלה.
חבל שהרגע הכי חלש כאן הוא "מיסטר סיסטר", שמכוון לכאורה לשמש כהמנון גאווה לצעירה לסבית אבל סובל מהמילים והלחן הכי פחות מוצלחים פה. שאר האלבום כולל אסופה הגונה של שירים, שמנהיגה אחת הזמרות הכי נהדרות שכנראה אינכם מכירים. לטובתכם, נא להשתדך אליה בהקדם.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
