הכישלון האנגלי באירופה - משבר אמיתי או צירוף מקרים?

זה מדאיג, שלא לומר מאכזב באופן קיצוני: המועדונים האנגלים, עם כל ההון שלהם, מציגים יכולת עלובה בזירה האירופית" (אוליבר קיי, "הטיימס"); "התוצאות האירופיות חושפות את רמתה האמיתית של הפרמיירליג" (פול ווילסון, "הגרדיאן"); "משהו ממש לא מסתדר - המשוואה לא הגיונית בהתחשב ביומרות של הפרמיירליג, בהון האדיר שקיים ברשותה, במשאבים שיש לה לתשלום שכר שחקנים - למרות כל זה, הכסף פשוט לא מדבר" (ג'ייסון בארט, "הטלגרף").

האמת, זה סיפור די יוצא דופן. אפילו העיתונות האנגלית הממוסדת, הלא צהובה והלא נוטה לסנסציוניות - נכנסה להיפר ונטילציה לאור התוצאות שהושגו בשלבי הנוקאאוט הראשונים במפעלי אופ"א. אפשר להבין את הפאניקה: בין 16 האחרונות של הליגה האירופית נותרה רק אנגלית אחת - אברטון; ואם לא יהיו סנסציות באמת מרעישות בעוצמתן, אל רבע הגמר של ליגת האלופות תגיע רק צ'לסי, שתשחק השבוע בסטמפורד ברידג' מול פ.ס.ז', אחרי 1-1 שהשיגה בצרפת; בשבוע הבא מנצ'סטר סיטי תודח ככל הנראה על-ידי ברצלונה, בעוד ארסנל תקבל בעיטה ממונאקו.

אגב ארסנל-מונאקו, רנה ז'יראר, מאמן קבוצת מרכז הטבלה הצרפתית ליל, צפה לפני קצת פחות משבועיים במועדון מהנסיכות מרסק את "התותחנים" בלונדון 1-3. לאחר מכן הוא מיהר לשחרר לאומה את דעתו על רמת הכדורגל בצד השני של התעלה: "לכל מי שאומר שהליגה שלנו היא חרא - קיבלתם הוכחה שאולי יש חרא גם במקומות אחרים".

ז'יראר כמובן נסחף, אבל צלילה מעט יותר עמוקה אל תוך המספרים אכן מלמדת על בעיה שממנה סובלות הקבוצות בממלכה: ב-2007/08 תפסה אנגליה את פסגת דירוג אופ"א (Coefficient), המשקלל את התוצאות של המועדונים במשך חמש שנים באירופה, וממנו נגזרת כמות הנציגות שכל ליגה מקבלת במפעלים השונים. אט-אט נגסה ספרד בפער, עד שהדיחה מהפסגה את האנגליות בתום 2012/13. נכון להיום, ספרד כבר מתחילה לצבור פער משמעותי על-פני האנגליות: 94.427 נקודות דירוג, לעומת 79.677. גם הגרמנים, שלפני שנתיים וחצי היו רחוקים תשע נקודות מהאנגלים - כבר נושפים חזק בעורפם (77.129).

אפילו הזכייה המפתיעה של צ'לסי בצ'מפיונס ב-2012 לא ממש סייעה לשמור על הדירוג האירופי האנגלי, בגלל התצוגות הלא מרשימות של קבוצות הפרמיירליג מתחילת העשור: בין העונות 2010/11-2013/14 שלחה הפרמיירליג תשע נציגות אל שלבי רבע הגמר ומעלה של הליגה האירופית וליגת האלופות, רק נציגה אחת יותר מגרמניה ופורטוגל (שמונה כ"א), והרבה פחות מאשר הספרדיות (16).

האם מדובר במשבר חמור? או שבסך הכל יש כאן צירוף מקרים לא באמת משמעותי?

***

כשמדברים על האכזבה מהתוצאות של האנגליות באירופה, אי אפשר כמובן להתעלם מהאלמנט הכלכלי. 20 מ-40 הקבוצות המכניסות בבעולם ב-2013/14, על-פי פירמת Deloitte, הן מהפרמיירליג. כבר עכשיו, עוד לפני שייכנס לתוקף ב-2016/17 הסכם השידורים המקומי החדש והמפלצתי של הפרמיירליג, בסך של כ-7.1 מיליארד אירו בשלוש שנים - קבוצות הליגה האנגלית מחזיקות בסגלים שנחשבים ליקרים ביותר בעולם (שווי כולל של 3.75 מיליארד אירו על-פי אתר transfermarkt, לפני 2.92 מיליארד בליגה הספרדית, 2.4 באיטליה ו-2.38 בגרמניה).

עומק הסגלים נותן לאנגלים יתרון בסיסי, במיוחד אם את הקבוצות מדריכים מאמנים שיודעים לנהל רוטציה. "אבל לאורך זמן, העומק הזה מתקזז כשלוקחים בחשבון את עומס המשחקים של המועדונים באנגליה", טוען אתר המידע וניתוחי הספורט sportskeeda. מקרה המבחן של צ'לסי ממחיש את הנקודה: היא קיימה כבר 42 משחקים רשמיים העונה בכל המפעלים ("למזלה" הודחה מהגביע האנגלי כבר בסיבוב השני). בזמן שבכל אירופה יצאו בסוף דצמבר לפגרת כריסמס - צ'לסי קיימה ארבעה משחקים ב-11 ימים. כהשוואה, באיירן מינכן - נציגה קבועה בשלבים הגבוהים ביותר בצ'מפיונס בשנים האחרונות - הסתפקה עד כה העונה ב-35 משחקים ונהנתה ממנוחת חורף ארוכה. פיי דאוני, גורו הכושר הגופני שעבדה עם נבחרת הראגבי של אנגליה ועם מועדון הפרמיירליג ניוקאסל, טוענת כי "מי שחושב שאפשר 'להחביא' את העומס שנגרם לשחקנים באנגליה, פשוט לא מבין כלום בפיזיולוגיה".

מלבד ההסבר הפיזי, מייקל קוקס, עורך אתר הטקטיקה ZonalMarking וכותב ב-ESPN, מציע הסבר נוסף לחוסר היציבות האנגלית באירופה: הכסף הגדול של הטלוויזיה חלחל גם לקבוצות מהדרג הנמוך יותר בליגה; כתוצאה מכך, הן רכשו שחקנים ששדרגו אותן משמעותית; וכך, כל משחק מולן מחייב את קבוצות הצמרת היריבות - שמשחקות במקביל באירופה - לשחוק את עצמן עד זוב דם. במילים אחרות: כשברצלונה משחקת מול ראיו ואיקאנו - זה ייגמר משהו כמו 1-6, כמו שקרה השבוע - בסבירות די גבוהה; כשקבוצה בכירה מאנגליה נפגשת מול קבוצת מרכז טבלה אופיינית כגון ווסטהאם - מדובר בשדה קרב: "הפטישים" כבר גזלו העונה נקודות מהאלופה מנצ'סטר סיטי, מליברפול, מטוטנהאם, מאברטון וממנצ'סטר יונייטד. "נכון שהאנגליות כבר לא דומיננטיות באירופה כמו בשנים עברו", כותב קוקס, "אבל הליגה בכללותה הפכה למרתקת הרבה יותר".

חוץ מזה, הכסף אולי מבטיח שתמיד יהיה לקבוצות יכולת להביא שחקנים בכירים - אך "הדובדבן שבקצפת השחקנים בינתיים ממשיכים להעדיף את ריאל וברצלונה, וזה לא בהכרח עניין של כסף", מזכיר אואן רוברטס מאתר goal.com. "גארת בייל ולואיס סוארז הדגימו את זה כש'ברחו' מהפרמיירליג בשנתיים האחרונות (לטובת שתי הענקיות של ספרד - ש"ב) בגלל פרסטיז' ורצון להיות חלק מההיסטוריה של שני המועדונים הגדולים בתבל".

***

אבל "בואו לא נשלוף מהמותן ונקבע אבחנות מרחיקות לכת בגלל שבוע רע אחד", מנסה להרגיע אוליבר קיי ב"טיימס". וגם, "מחזוריות", אומר פול ווילסון "בגרדיאן", "היא חלק מהדבר הזה שנקרא תחרויות אירופיות". הנה, קחו למשל את המחזוריות האיטלקית: בשנות ה-90 הסרייה A נחשבה לליגת הכדורגל הבכירה ביותר בפלנטה, בזמן שבאנגליה עדיין התאוששו מאירועי הייזל. השנים חלפו, והיום אפילו צרפת מאיימת לעקוף את האיטלקים הדועכים.

ועוד משהו: מה נגיד אם ז'וזה מוריניו (שוב) יביא את המוג'ו שלו ויוביל את צ'לסי לזכייה באלופות בגמר ב-6 ביוני בברלין?