המשורר רוני סומק: "יש כיום הרבה אור בשירה העברית"

"אני לא חי משירה - השירה חיה ממני / אי-אפשר לחיות מזה - וזה כל החיים", כך כתב המשורר דוד אבידן וידע היטב על מה הוא דיבר. הוא עצמו מת בחוסר כל. בישראל 2015, שירה היא עדיין לא תחום שאפשר לחיות ממנו בכבוד אך בשנים האחרונות ניכרת התעוררות ערה של שירה צעירה. עודד כרמלי, עורך כתב העת "הבה להבא", מתאר את המורכבות השוררת כיום בענף: "את הרפובליקה הספרותית הפריטו בדיוק כמו שהפריטו את מערכת החינוך או את משק המים: בהבטחה לדמוקרטיזציה, שתעודד תחרות ומצוינות. התוצאה, כמו תמיד, היא מסחור ובינוניות. החוגים לספרות הם עוד חוגים לסוציולוגיה, מדורי הספרות הם עוד מדורים של אקטואליה, ושוק הספרים הוא סתם עוד שוק".

אבל גם בג'ונגל הנוכחי הוא מוצא שיפור בעשור האחרון: "אחרי שנים של פיהוקון ארוך, בחורף 2005 הגיע רנסנס גדול: יצאו 3 כתבי עת חדשים, ואחריהם עוד ועוד כתבי עת. זה קרה בין היתר בזכות 'הנסיך הקטן' דאז, שהיה ה'כסית' שלנו. כתב עת לשירה הוא כמו עיר: מקום לפגוש בו אנשים עירוניים וערניים יותר מאשר בכפר. כתב עת לשירה זה מקום להתעורר בו".

שירה כנראה אף פעם לא הייתה מקום לעשות ממנו כסף, אפילו לא ממש להתקיים ממנו. אבל כרמלי מתאר מצב שבו כתבי העת מאפשרים להצמיח משוררים: "לפחות חצי מהמשוררים שלנו פרסמו לראשונה אצלנו, חלקם לפני שמלאו להם 20. צריך את החבורה הספרותית שתהיה המגיבה הראשונה, האינטימית, למשורר החדש. שהוא ידע שהוא יכול לשלוח שיר חדש היום ולקבל משוב מחר. כי כולנו מפצים גדולים, אבל בלי ביקורת בונה אין גלקסיות".

גאולת השירה דרך פחי הזבל

משירה עצמה, כידוע, אי-אפשר באמת להתקיים, והדבר כולל את המשוררים הבולטים והנמכרים ביותר, אבל כן אפשר להתפרנס מפעילויות מסביב לשירה עצמה, כגון סדנאות כתיבה, הוראה ועריכה.

המשורר רוני סומק הוא דוגמה מצוינת לכך: "העצה שנתתי לעצמי, היא לאיית את המילה שירה כמילה על אורך ורוחב של מפה דמיונית שאתה ממציא. אם יש לך בשבוע אחד סדנה של המועצה האזורית מגידו, אתה יושב עם קבוצת נערים שנבחרו לפרויקט מנהיגות בנתניה, ומגיע לתיכון הריאלי בחיפה ולחטיבת הביניים 'אחרון הבילויים' בראשל"צ, ואתה רואה בכל המקומות הללו אנשים כותבים, תולים פלקטים עם שירים שלך ומודיעים לך אחרי יום שבסדנה החדשה בבית ספר 'המגירה', ההרשמה הסתיימה, מצבך טוב.

"זה לא לחיות משירה. גם אני לא חי משירה, למרות שספרים שלי נמכרים ותורגמו ל-41 שפות. אבל מההרצאות והסדנאות כבר אפשר לחיות יופי. פונים אליי כי אוהבים את מה שאני עושה וגם כי צברתי קילומטראז'. לא יקום מישהו שכתב 3 שירים ויזמינו אותו להעביר סדנאות, גם אם הוא הכישרון הכי גדול שיש. עדיין הוא יצטרך לאכול הרבה דשא לפני שיבעט עם הנעל בכדור".

- אז איך עושים את זה, מעבר לקילומטראז' לאורך זמן?

סומק: "זה עניין של אופי. הפילוסוף הרקליטוס אמר שאופיו של אדם הוא גורלו. לך לספרייה העירונית בדימונה, שהייתי שם 30 שנה בסדנה, תגיע לתלמידי תיכון בירוחם, לאסירים בבית כלא או לחולים במחלקה פסיכיאטרית בגהה. תלך לשם ותקרא להם שירה, וכשהם יידעו שאתה רוצה להגיע, הם גם יזמינו אותך.

"אני בעד שהשירה תגיע לכל מקום. לפני מספר שנים היה פרויקט 'שירה על הדרך' בתל-אביב. תלו שירים בתחנות אוטובוס ואני הייתי המשורר החי הראשון שהסכים שהשירים שלו יהיו גם על רכבי פח זבל. בהסכמה שלי זכיתי להיות בחברה של לאה גולדברג ואברהם חלפי, שאותם כבר היה קשה לשאול. היו שהזדעזעו ושאלו: 'מה, אתה מוריד את השירה שלך לזה?' והתשובה שלי הייתה 'כן. האוטו נוסע ואם אתה יכול להוציא את השורות הקטנות המנוקדות של השירה מהספר לטריטוריות אחרות, למה לא?'.

"ואז הגיעה לארץ נאדין וואסר, עיתונאית מצרפת, כדי לראיין סופרים ומשוררים לפני שהוזמנו ליריד הספרים בצרפת, שישראל הייתה בו הביתן המרכזי כשמלאו למדינה 60. היו שם דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושע ואני. בזמן הראיון איתה, עברו רכבי פח זבל עם השירים שלי 3 פעמים. אז כשאנו מגיעים לצרפת, עם האולם המלא והטלווזיות, וואסר אומרת: 'אתם יודעים מי עומד פה? המשורר שאפילו על האוטו פח זבל יש שירים שלו'. אמרתי שאוטו פח הזבל זה הלימוזינה של השירה. הוצגנו בעיתונים בצרפת כאימפריית שירה ואני יודע שאנחנו לא כאלה".

מהמקום הזה סומק גם מבקר את קולות הנהי על מצב הענף: "יש תמונה יותר מעודדת משל אלו שמנסים להראות רק את השחור. יש כיום הרבה אור בשירה העברית. זה אור אמיתי ולא פנסי הרכבת שמתקרבים אליך מהצד השני. הגיע הזמן שנוציא לפנסיה את המודל של המשורר חולה השחפת שנוגס בקצות העפרונות שלו בעליית גג. אם הייתי נותן כותרת לכתבה הזו, הייתי אומר שהשמועות על מות השירה מוקדמות מדי. יש קו שבו כל הזמן בוכים שאין שירה, לא קונים והמדפים מצטמצמים, אבל תראה כמה פעילות יש לי. תכפיל את המקרה שלי בהמון מקרים אחרים. זו לא פריחה שהתחילה היום, אלא כבר כמה שנים. יש כתבי עת חדשים.

"יש את האסכולה הבכיינית, שכל הזמן לא קוראים, לא קונים. בדרך-כלל אלה אנשים שלא זזו סנטימטר מהטריטוריה שלהם, ולכן אין להם מרחב ופה אני חושב שהמשפט של סלמאן רושדי, מתאר את המצב טוב: 'רק מי שיוצא מהמסגרת יכול לראות את התמונה כולה'".

אם יש דבר שכולם מסכימים עליו בענף, זה שדרושה יותר תמיכה ממסדית. סומק: "צריך להקציב כסף במשרד התרבות לספרי שירה ליוצרים צעירים. לסבסד סדנאות, שהספריות יקנו יותר ספרי שירה. אבל כל הבקשות הללו הן לפרוש כנפיים לדבר הנפלא שיש ולא של מי שמושיט יד שיזרקו לו נדבה".

סומק עצמו, מספר 120 ברשימת יש עתיד לכנסת, יכול היה כנראה להיות הגורם שישפיע, אבל בחר שלא. כפי שהוא מספר: "בוקר אחד, בתשע בבוקר, מודיעים בחדשות שיאיר לפיד מקים מפלגה ושאני מספר 2 שלו. 5 דקות אחרי זה דופקים לי על החלון של האוטו ומישהו מציע שהחוק הראשון יהיה שלא לשלם בכבישים עם אגרה אם יש פקקים. בשעה הבאה היו עוד 39 הודעות עם הצעות מאנשים שלא הכרתי בכלל. לשמחתי ראיינה אותי מרב מיכאלי בעמוד האחורי של 'הארץ', ושם נשבעתי בספר התורה, הקוראן וכתבי הבודהא שאיני הולך לתפור חליפה של שר". ובכל זאת, השפעתו נשארה במפלגה: "במצע של 'יש עתיד' מופיע משפט שלי שכל שקל שייחסך היום מתקציב התרבות, יהיה בעוד 10 שנים 100 שקלים בתקציב המלחמה בבורות. יאיר קידם את תקציב התרבות, אבל זה לא עבר כי נתניהו פיטר אותו".

משנים עולמות אפשריים

המדיה הדיגיטלית נותנת את אותותיה גם בענף השירה הן באפשרויות הפרסום והחשיפה שנפתחו בפני הכותבים והן ביחס לקהל הקוראים והנגישות שלו אל הקולות שמובילים אותה.

- כמה חובבי שירה יש בארץ?

כרמלי: "אני מעריך שכמה מאות עד אלפים בארץ עוקבים אחר שירה עכשווית. אנשים מיודעים ומיומנים, ובעלי היכרות עם הכוחות הפועלים. בנוסף, יש עוד עשרות אלפים שעדיין קוראים את 'כוכבים בחוץ', אבל הם לא בקשר עין עם חוד החנית של האוונגרד".

סומק: "לדעתי קוראים היום הרבה יותר מבעבר, אבל קשה לדעת. פעם אנשים הסתערו על חנויות וקנו המון ספרי שירה. היום הם דילגו על השלב הזה ודרך גוגל וויקיפדיה הם מקבלים את השירים שהם רוצים. קוראים יותר, אבל פחות בדרך המקובלת".

ערן צלגוב, מייסד ועורך הוצאת רעב: "יוצאים המון ספרים. זה קל. לכל אחד הרי יש מחשב. הוא הולך לחנות, שם 1,500 שקל ויש לו 100 עותקים. זה לטוב, כי יש דמורקטיה אבל גם לרע, כי יש גם אינפלציה. לא תמיד יש יד מכוונת. אנשים מעדיפים להקים הוצאות עצמאיות. יש הוצאות כמונו, שמעדיפות למכור בחנויות הקטנות במקום ברשתות. אנחנו תומכים בהם והן תומכות בנו".

וכמובן שיש גם את פייסבוק. צלגוב: "הפייסבוק הפך לבמה הרבה יותר פשוטה. 4 שורות וזה כבר שיר. אבל יש גם משוררים טובים שמעלים שירים וככה אתה מוצא קהלים חדשים ונגישות ומיידיות".

כרמלי: "שירה, אומרים בצדק, לא יכולה לשנות את העולם. אבל שירה יכולה לשנות עולמות אפשריים. ב'הבה להבא' מפרסמים שירים שמתעלמים מהמציאות, הישראלית והיקומית. אנחנו בקטע של שירים הזויים ומנותקים, שירים שהם לא צודקים פוליטית.

"כי אנחנו לא כותבים שירים כדי להיות צודקים - אנחנו כותבים שירים כדי להיות טועים".

400 ספרי שירה ב-2013

בארץ יוצאים די הרבה ספרי שירה. לפי נתוני הספריה הלאומית, ב-2013 יצאו לאור כ-400 ספרי שירה. נתונים של 2014, לאחר היכנסו לתוקף של חוק הספרים, טרם התפרסמו. ההוצאות הגדולות מוציאות מעט שירה. הוצאות כמו "ידיעות ספרים" ו"כתר" מוציאות בממוצע ספר שירה אחד לשנה. הוצאות בולטות יותר בשירה הן "הקיבוץ מאוחד - פועלים", "עם עובד", "מוסד ביאליק" ו"כרמל", שמתמחה בתרגומי שירה. ישנן הוצאות לאור המוקדשות לשירה כמו "רעב", "טנג'יר" של שלומי חתוכה ו"קשב לשירה" של רפי וייכרט, וכן הוצאות לאור של כתבי העת עצמם - הליקון, מעין, הבה לאור (של הבה להבא), עיתון 77 - שיוצאים כהמשך טבעי לפרסומים במגזין. בחלק מהמקרים, המשורר בעצמו מממן חלק מההוצאה הכספית. בשאר המקרים, הספר זוכה לתמיכה ממסדית של קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות או של מפעל הפיס.

 שירה עברית