תביעת לשון הרע בכדורגל - מקומה בבוררות של ההתאחדות או בביהמ"ש?

שחקן כדורגל יושב בחדר הלבשה ומואשם על-ידי מאמנו, בצעקות ושאגות, כי טעות שזה עתה ביצע עלתה לקבוצתו בשער שוויון. עד כאן הכול נשמע בסדר. מקרים כאלה מתרחשים בכל שבת. אבל מה קורה אם אותו מאמן גם טוען בנוכחות הסובבים אותו כי לא רק שהשחקן טעה - אלא שהוא בעצם "מכר" את המשחק, ושהוא "אצלו גמר" את הסיפור, ולא מאפשר לו בעקבות כך להתאמן יותר עם הקבוצה? מי בכלל אמור לטפל בסכסוך כזה ובאמירות כאלה על מגרש הכדורגל שיכולות להתפרש בשדות אחרים כלשון הרע?

***

מתברר כי מגרש הכדורגל לא סובל הכול, ואירועים שמתרחשים בשדה המשחק בין שני בעלי תפקידים במועדון (מאמן ושחקן) יכולים להגיע עד לפתחו של בית המשפט.

המקרה המדובר, שנידון לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב, התרחש לקראת סיום עונת 2013/14 במסגרת משחק הליגה הלאומית בין מכבי הרצליה להפועל קטמון. בדקה ה-71, במצב של 2-1 להרצליה, איבד בלם הרצליה רגב וולק, שבמשך 3 שנים שימש כקפטן הקבוצה - כדור שהוביל לשער שוויון של קטמון. המשחק הסתיים ב-2-2.

כחודשיים לאחר המשחק הגיש וולק, באמצעות עו"ד רון לוינטל ממשרד רון לוינטל ושות', תביעת לשון הרע נגד מאמנו פרדי דוד על סך 300 אלף שקל, אחרי שלטענתו (מתוך כתב התביעה) "מיד לאחר הבקעת השער, החליפו המאמן בשחקן אחר. זאת ועוד, הנתבע (פרדי דוד) ניגש לדן פוזננסקי (שוער הרצליה באותה עת), שישב על הספסל, ואמר לו בזו הלשון: 'תגיד לו שהוא גמר את הסיפור'... בסיום המשחק הנתבע הטיח בפני התובע, בנוכחות שחקני הקבוצה וצוות הניהול בחדר: 'שמע טוב מה שאני אומר. אתה את הסיפור שלך בהרצליה גמרת. אתה לא תשחק פה יותר כדורגל. אני בן זונה אם לא תזומן לחקירה'. לאחר מכן, הנתבע אף הוסיף וציין בפני מספר אנשים שהיו עמו במשרד: 'אני אומר לכם, הוא מכר את המשחק'".

יומיים לאחר המשחק, כך בכתב התביעה, הגיע וולק לאימון הקבוצה ונקרא לשיחת בירור עם ההנהלה, בה נאמר כי לנתבע יש חוסר אמון בתובע, "דבר אשר מעיד כי הנתבע אכן סבור כי התובע 'מכר' את המשחק".

וולק פנה ביוזמתו לבדיקת פוליגרף שתוצאותיה שללו כי מכר את המשחק, והציג אותה בפני ראשי הקבוצה ובפני מאמנו פרדי דוד. דוד שלל את האמירות המיוחסות לו, ולפי כתב התביעה, הסכים רק לומר כי אמר לשחקן: "אני בן זונה אם לא תזומן לחקירה".

עד כאן הפרטים הטכניים. שתי סוגיות מהותיות עולות מהאירוע הנ"ל: הראשונה - גם אירועים שניתן לפרש כחלק מהאווירה המקובלת במשחק כדורגל ונאמרים במגרש או בחדר ההלבשה, עתידים להתפרש ולהתגבש לתיק משפטי לכל דבר. גבולות השיח, גם בתוך המגרש, עדיין מוגבלים. הסוגייה המהותית יותר היא בסמכותו של מי לפתור הליך משפטי כזה.

***

לאחרונה הצליח פרדי דוד, באמצעות עו"ד רז בן-דור ממשרד עו"ד מטרי מאירי ושות', להעביר את התיק "למגרש הספורטיבי": בעקבות בקשה לעיכוב הליכים שהגיש פרדי דוד, פסקה שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, הדס פלד, כי על התיק להתברר במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל, שכן "האמירות נשוא הליך זה נאמרו במהלך המשחק ובסיומו, במתחם מגרש הכדורגל, ובסמוך לחדר ההלבשה, ושומעיהן הינם גורמים הקשורים בקבוצה ובעולם הכדורגל".

למרות שהמוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל לא עוסק ביומיום בתביעות לשון הרע אלא כמעט אך ורק במחלוקות חוזיות (למעשה מוגבל המוסד לבוררות לדון רק בנושאי תביעות נזקי גוף), הרי שגם כאן - בזכות החובה הסטטוטורית שניתנה לו מכוח חוק הספורט - הוא ממשיך ליהנות מסמכויות כמעט לא מוגבלות. טוב? תלוי למי.

מתי אירועים כגון אלה נשארים בבית משפט "רגיל"? כאשר מדובר באירוע שבו אחד מהצדדים לא קשור באופן ישיר להתאחדות ספורט כלשהי. למשל, תביעת לשון הרע שהגיש בעלי הפועל ראשון-לציון רביב ספיר כנגד פרשן ערוץ הספורט שלמה שרף. שרף אינו קשור להתאחדות לכדורגל בשום צורה, ולכן אין בסמכות ההתאחדות להענישו. או תביעת לשון הרע שהגישו לאחרונה שני שופטי כדורגל כנגד אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' בגין אמירות שנאמרו בתוכנית רדיו.

למה יש אינטרס ברור לנתבעים, כמו במקרים כגון אלה, להתעקש ולנסות להעביר תיקים למוסד לבוררות ולהוציאם מבית המשפט? עניין מאוד פשוט: מה שעשוי להישמע לבית המשפט "הרגיל" כאמירות קשות שעשויות להתפרש כלשון הרע, במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל שחי את האמוציות ותרבות השיח של הענף - מה כבר יכולה להיות הבעיה עם עוד שאגה של מאמן על שחקן?