בני בגין, סיפור עצוב

אם ישאלו אנשים מה הם יודעים על בני בגין, פרט להיותו בנו של מנחם, רבים יאמרו: הוא נוסע באוטובוס. זה מוזר, כי האיש היה חבר בכמה ממשלות, חבר הכנסת שנים רבות ואפילו ראש סיעה שהקים (1999) יחד עם רחבעם זאבי ומיכאל קליינר. אבל מכל הפעילות הזאת, מה שנשאר זה האוטובוס. הוא התגאה בכך, תמיד ציינו זאת לגביו כדי להמחיש את צניעותו ופשטותו של האיש המאוד לא פשוט הזה.

אני לא יודע אם בגין ממשיך להזדקק לאוטובוס, אבל מסתבר שהוא ממשיך לנסוע בדרכי הפוליטיקה, אינו מוצא את מקומו, נקלע למקומות שהכי פחות מתאימים לו.

הליכוד הייתה המפלגה של אביו, אבל הוא עצמו לא מצא בה את מקומו. עד כדי כך שבפריימריס לכנסת ה-19, בנובמבר 2012, הוא נבחר למקום לא ריאלי.

איש של כבוד

פרט לאיש אוטובוס, נחשב בגין לאיש של כבוד. הוא אימץ לעצמו הרבה מגינוניו של אביו, וגם עמדות ליברליות משל עצמו, שבוודאי לא היטיבו את מעמדו בליכוד הימני השמרני. לעיתים הוא נהג בהתאם לקוד הכבוד שיוחס לו. כמו כאשר הוא פרש לאחר שהמפלגה שהקים, חרות, זכתה בבחירות לכמעט כלום. הוא הסביר אז כי אין מקום בכנסת ל"איש ציבור ללא ציבור". זה היה יפה, זה היה יוצא דופן, זה היה אקט של כבוד, כמו שבגין אוהב.

לאחרונה הוא נהג אחרת, בניגוד קוטבי לקוד הכבוד שלו. לבגין היתה הרבה ביקורת על נתניהו. לקראת הבחירות הנוכחיות הציע לו נתניהו שיריון במקום ה-11, בגין חזר. אולי הוא הגיע חזרה למפלגה באוטובוס, אבל בלי הרבה כבוד. כי מה קרה? מה פתאום הוא חוזר? הוא הרי פרש בגלל שלא היה לו ציבור, אז עכשיו פתאום יש לו?

עניין של שעמום?

כואב לראות את בני בגין משתרך בשולי אנשים כמו מירי רגב, ישראל כץ, ארדן וכאלה. למה הוא עושה זאת? לפני כמה שנים הוא התפטר מתפקידו כמנהל המכון הזואולוגי (2008). האם לא מצא לעצמו תעסוקה אחרת? האם הוא משועמם? לעולם אין לזלזל בנימוק הזה למעשיו של אדם. אבל זה אינו משנה את העובדה שכבוד זה לא מוסיף לו. פעם היו מביאים את בני בגין כדי שנוכחותו תכבד את המפלגה, היום נוכחותו במפלגה רומסת את כבודו.

הוא היה סמל לצניעות ופשטות. עכשיו הוא כמו כולם, מחפש מקום בכנסת, כמעט בכל מחיר, ובוודאי במחיר פגיעה בכבודו ובמוניטין של משפחת בגין. הוא הרס לנו, לכולנו, את הסמל שאנחנו כה זקוקים לו. סיפור עצוב.