גרמניה עושה לנו בית-ספר

כדי לבחון את מצב מעמד האישה בארץ מסוימת כדאי להתחיל לא בתחומי הפוליטיקה או הכלכלה, אלא בתחום הספורט, המספק מדד עממי ופסיכולוגי לצורך העניין. אם נשאל, מי זכה ב"כדור הזהב" בשנה האחרונה ידע כל בר-בי-רב כי מדובר בכדורגלן הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו. ומי שמתעניין בכדורגל ידע גם שמאמן השנה הוא מאמנה של אלופת העולם, גרמניה, יואכים ("יוגי") לב.

העובדה שישנה גם כדורגלנית שזכתה בפרס, הלוא היא נדין קסלר הגרמנייה, ידועה הרבה פחות, בוודאי במקומותינו. בגרמניה, שבה יש כמיליון שחקניות כדורגל מאורגנות באגודות המשחקות בליגות השונות, שמה של נדין קסלר (שנבחרה ל"שחקנית השנה" בכדורגל נשים) מוכר ומוערך יותר, כמו גם שם מאמן נבחרת הנשים שזכתה בפרס "כדור הזהב", מאמן קבוצת וולפסבורג אלופת אירופה, רלף קלרמן (שנבחר ל"מאמן השנה" בכדורגל נשים).

זו דוגמה לנושא מעמד האישה: על הנייר הושג לכאורה שוויון, שני פרסים לגברים ושניים לנשים (בשנה שעברה הייתה אישה-מאמנת נבחרת הנשים הגרמנית, שזכתה ב"כדור הזהב", סילביה נייד שמה, והשוויון היה מוחלט). הממסד הפנים וקיבל את העיקרון, אך מבחינת ההתקבלות והיחס של הציבור הרחב, נותר אי-שוויון ברור. במקרה זה, כמו במקרים אחרים, יש גם "תירוץ" המלמד על שורש הבעיה: הנחת העבודה של מרבית הציבור היא שכדורגל, כמו גם מיני ספורט ומיני עיסוקים אחרים, הם ענין גברי.

אך גם כאשר מדובר בספורט שהוא פחות מובהק בגבריותו, כמו טניס, לא זו בלבד שהמשכורות והכיסוי התקשורתי מספרים עדיין סיפור של פער בין המינים, אלא שההתייחסות העממית בנויה לאו דווקא על איכות המשחק, אלא על האטרקטיביות, כפי שהעידו מקרה הטניסאית הרוסייה אנה קורניקובה בעבר, ומקרה הטניסאית הרוסייה מריה שאראפובה עדיין בהווה, או בהיפוך המצב במקרה של אלופת ווימבלדון הצרפתייה מריון ברטולי, שפרשן הספורט של הבי.בי.סי, ג'ון אינברדייל הרשה לעצמו לפלוט לגביה הערה בנוסח "היא לא יפה".

מלאכת החקיקה מתוך חתירה לשוויון, או לפחות לשחיקת האפליה, היא רק החלק הגלוי של הקרחון השקוע עמוק במימי הדעות הקדומות. למותר לציין, כי השוואה של ההשקעה בכדורגל נשים וגברים בישראל או בין הפופולריות של מלכת השערים הישראלית הכדורגלנית סילבי ז'אן והכדורגלן יוסי בניון מגלה עד כמה רחוקות העמדות הפופולריות מן המטרה.

ואם סבור מישהו שבעניין טריוויאלי עסקינן, נוכל לעבור לתחום היותר רציני: כל כמה שישראל התקדמה וכמעט רבע מחברי הפרלמנט שלה הן נשים, עדיין המרחק גדול לגרמניה שבה הנציגות הנשית הן בבית-הנבחרים, בבונדסטאג, והן בפרלמנט האירופי מגיעה ל-37%, ובוודאי ובוודאי בהשוואה לשוודיה ש-56% מנבחריה הן נשים. שלא לדבר על כך, שבישראל שתי מפלגות פוסלות על הסף נציגות נשית בפרלמנט.

פזילה לעבר גרמניה מלמדת לאן צריכה הרוח לנשוב. לא זו בלבד שהקנצלר הוא אישה-קנצלרית (זה היה גם בישראל), אלא ש-6 מתוך 16 השרים הן נשים, בהן שרת ההגנה. זו אמירה בעלת משקל שיש בה כדי לאותת על מגמת פניה הרצויה של חברה אזרחית: לא זו בלבד ששר ההגנה אינו איש צבא (ונזכיר את הבוז ש"זכה" לו עמיר פרץ במשרה זו), אלא אזרחית. ומי שבאופן אוטומטי רואה במצב זה הגחכה של נושא הביטחון צריך לבדוק היטב בציציותיו - עד כמה הוא שבוי עדיין בידי הדעה הקדומה והמיליטריזם.

בסוף-השבוע האחרון התפנה הבונדסטאג לעסוק בפנים נוספות של המאמץ לשוויון. לאחר דיון, התקבלה הצעת חוק (שלא הרחיקה לכת יותר בגלל התנגדות של השמרנים) שעל פיה החל בשנת 2016 יהיו 30% מחברי מועצות-המנהלים של החברות הפרטיות הגדולות - ומשנת 2018 50% - נשים. לגבי החברות היותר קטנות הנסחרות בבורסה, קבע החוק כי על החברות עצמן לקבוע תוך זמן קצוב כללים שיקדמו את השוויון.

חוק זה מצטרף לחוק שקבע יתרון לנשים במקרה של מועמדות בעל משקל שווה למשרות ציבוריות, ולמגמה ליצור שוויון גם מבחינת התמיכה בהורות - חופשת הלידה והחינוך לילדים (בישראל גם הזוטה של 8 ימי החופשה הראשונים לאחר הלידה, נחשבת בעיני רבים להגזמה). אבל גם שם ברור: לשון החוק והתקנות לא יהיה בה כדי להועיל אם מערכת החינוך לא תציע מעונות-יום לילדים בהיקף מרבי, ואם ייעדר החינוך למודעות לשוויון. כתוצאה מכך, זה אחד הנושאים החשובים ביותר שמערכות הבחירות בכל הרמות סבה סביבן.

תגובת הלגלוג האוטומטי מן המזרח-התיכון מתנסחת ב"אצלנו יש בעיות גדולות יותר, בעיות ביטחון", אך היא מכוונת כאן לכתובת הפחות מתאימה. בעבר חשבה גם החברה הגרמנית כך, והיא למדה לקח היסטורי, שהאיום הביטחוני הוא בדרך-כלל התירוץ להילחם ברפורמות חברתיות, לא האילוץ האמיתי כדי להימנע מהן. כן, אירופה הלוחמנית של העבר למדה להכיר ביתרונות החשיבה על מדינת רווחה.

ועוד הערת-שוליים רלבנטית: הבונדסטאג הגרמני התפנה בסוף-השבוע האחרון גם לחוקק בעניין נוסף: מחירי הדירות להשכרה. בעזרת החוק מונעים באזורים שבהם העלייה בשכר-הדירה דרמטית מדי עלייה של יותר מ-10% במחירי דירות להשכרה. אלה שיעורים שכדאי ללמוד. זו לא תעמולת בחירות, זו הפעלה של מדיניות.