להרגיש בסרט: על מחקר הנוירוסינמטיקה כבר שמעתם?

החוויה שמעורר בנו סרט קולנוע היא עוצמתית כל-כך, עד שרבים מדמים את השפעתה על המוח להשפעת מזון תעשייתי על הגוף: קולנוע לא רק מספק לנו מוצר מזוקק שהופך את החיים האמיתיים שננגסים אחריו לתפלים, הוא גם, כמו מזון תעשייתי, אינו מכיל בהכרח רכיבים טבעיים בלבד - הוא עלול למסור לנו מידע שגוי, לגרום לנו לצפות שדברים יתרחשו בחיינו באופן שבו הם לעתים רחוקות מתרחשים במציאות ולהקהות את הרגשות שאנחנו חווים ביחס לאירועים המעודנים בחיינו האמיתיים.

ודאי אפשר לומר אותם דברים גם על ספרים, וזה יהיה מדויק, אולם השפעתו של סרט קולנוע עוצמתית הרבה יותר, הודות לשילוב בין סיפור, תמונה וקול.

מדע הנוירוסינמטיקה, המשלב ידע של נוירולוגים וקולנוענים, חוקר את סוד הקסם של הקולנוע ואת הטריקים שבהם משתמשים במאים ועורכים כדי לתפוס את תשומת-הלב של הצופים, לכוונן את הרגשות שלהם ולתעתע במצב התודעה - נואים שנדונו לאחרונה ב"שבוע קולנוע ומוח" בסינמטק ירושליים בשיתוף מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית.

סכיזופרנים לשעתיים

פרופ' ג'פרי זאקס, נוירולוג ומחבר הספר "המוח שלך בקולנוע" (This is Your Brain at the Movies), אומר שככל שאדם קרוב אליך יותר, ככל שאתה מזדהה יותר עם מצבו וקרוב אליו פיזית, וככל שאתה מבין יותר בפניו וניתנת לך ההזדמנות לחקות את הבעות הפנים שלו בעצמך, כך תהיה אמפתי יותר לרגש שלו ותחוש אותו בעצמך, אבל, הוא ממשיך, "כמה הזדמנויות יש לנו בחיים להביט בפניו של החבר הכי טוב שלנו כשהוא עובר חוויה רגשית משמעותית? אפילו אם היינו איתו בחדר, אנחנו לא נרשה לעצמנו לבהות, אלא נביט הצדה. ואילו בקולנוע, אנחנו נחשפים לדמויות שב-10 דקות מגלות לנו את כל הסודות הכי אינטימיים שלהן, אחר-כך אנחנו רואים אותן במצבי קיצון רגשיים וזוכים לבהות דקות ארוכות בתקריבי הבעות פניהן".

אם כך, מה הפלא שחלקנו בוכים בסרטים, או אפילו בפרסומות, בקלות רבה יותר מאשר בחיים?

אבל זה לא כל הסיפור. כאשר אנחנו חשופים להבעת פנים או לתנועה של אדם אחר, אנחנו נוטים לחקותן בלי משים. אם תצפו בקהל באולם קולנוע, תראו שהצופים מחייכים כשהגיבור מחייך, רוכנים קדימה כשהגיבור רוכן קדימה ולעתים אפילו כמעט בועטים ברגל באוויר כאשר על הגיבור לבצע בעיטה גורלית. גם מי שמרסן את עצמו ואינו פוצח בריקוד בסצינת הסיום של "ריקוד מושחת", הוא בעצם כן פוצח בריקוד, רק במוח. בהדמיה מוחית רואים שאותם אזורים שהיו פעילים לו היינו עוברים בעצמנו את האירועים המתרחשים בסרט מתעוררים גם כשאנחנו רק צופים בו. במידה מסוימת היה לנו קר, חם, כואב ורטוב כמו לדמויות.

יותר מכך, ההזדהות הזאת נכונה כאשר אנחנו צופים בדמות שחווה את העולם באופן שונה מאוד מזו שלנו. פרופ' תלמה הנדלר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ביצעה סריקה מוחית של צופים בריאים בעודם צופים בסצינה של "ברבור שחור", סרט שבו זיהתה חוויה דומה לזו שמתארים מטופלים סכיזופרנים. היא מצאה שהצופים הבריאים הראו דפוסי פעילות מוחית דומים לאלה שנמדדו אצל חולים פסיכוטיים. באירוע שהתקיים לאחרונה לקראת טקס האוסקר, הציגה הנדלר את הממצאים הללו בנוכחות במאי הסרט, דארן ארונופסקי, והוא אמר שמבחינתו מדובר במחמאה גדולה.

מחקריה של הנדלר מגלים שההזדהות שלנו עם דמויות קולנועיות, כמו עם אנשים בעולם האמיתי, נובעת משני מנגנונים שונים של אמפתיה. יש אמפתיה הדורשת ניתוח של הסיטואציה ומאמץ מחשבתי לשים את עצמנו בנעליה של הדמות, ויש אמפתיה מיידית יותר - כאשר אנחנו רואים אדם חוטף אגרוף בפרצוף או תינוק המקבל ליטוף מאמו, אנחנו מגיבים אוטומטית ממש כאילו זה קורה לנו. באמפתיה מהסוג הזה מרבים להשתמש בפרסומות.

עם זאת, מסייג ד"ר גל רז, מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בעת צפייה בסרט, "בעוד חלקים במוח שלנו מגיבים לרגש או לחוויה כאילו היה אמיתי, מערכות אחרות מזכירות לנו כל הזמן שמדובר בפיקציה, אבל יש בין המערכות הללו איזשהו ניתוק. כך אנחנו יכולים לבכות מול גיבור בוכה בסרט, אפילו שאנחנו יודעים שהשחקן השתמש ב'סטיק דמעות'. לפעמים אנחנו אפילו בוכים ובתוך כך בזים לבמאי ולעצמנו על הקיטש. בדיוק כפי שלפני קפיצת באנג'י, הידיעה שהסיכוי להיפגע נמוך מהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים לא תמנע את הפחד שאנחנו חשים".

ואם חשבתם שאנשים מרקעים שונים מפרשים סרטים באופן אחר, ניסויים שביצע פרופ' אורי חסון מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, מגלים שהחוויה הבסיסית של תפיסה ורגש דומה מאוד אצל כל הצופים. בניסויים של חסון צפו אנשים בסרטים עשויים היטב בתוך מכשיר MRI, ופעילות המוח שלהם הייתה דומה באופן מטריד. מתי החוויה שונה? כאשר צופים בסצינת מציאות אקראית שנערכה ללא כוונת מכוון. בצפייה בסצינות כאלה, כל אחד מתרכז בדבר אחר ודפוסי הפעילות של המוח שונה.

לפי מחקריו של חסון, הסנכרון בין מוחות הצופים הוא חזק ביותר בסרטי קולנוע מיינסטרימיים, שבהם היוצר התכוון מלכתחילה לשלוט באופן מלא בתגובת הקהל, והסרטים של אלפרד היצ'קוק הם דוגמה טובה לכך. לעומתם, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה כמו "תרגיע" של לארי דיוויד, שבהם יש תחושת מציאות גדולה יותר, גם הסנכרון בין המוחות מופחת.

עלייתו של הקאט

פרופ' ג'יימס אריק קאטינג, החוקר את השינויים שחלו בסרטי מיינסטרים משנות ה-50 ועד היום, גילה שחלו לפחות 5 שינויים משמעותיים שלדבריו מראים כיצד למדו הקולנוענים לשלוט טוב יותר בתשומת-הלב של הצופים.

"השינוי הראשון היה מעבר למסך רחב יותר", הוא אומר, "שינוי שהוליווד התנגדה אליו בהתחלה כי מסכים כאלה יקרים יותר, אולם, התברר שהמסך הרחב יותר, נוסף על כך שהוא מאפשר להקרין סצינה גדולה יותר, פועל טוב יותר על מערכת תפיסה חזותית הנקראת accessory optic system, שנועדה בין היתר לעזור לנו להבין את המיקום שלנו במרחב כשאנחנו נעים. אם נצפה בתנועה על המסך אך במקביל נבחין אפילו בזווית העין בכך שהחדר סביבנו בעצם לא זז, תהיה לנו תחושה לא מודעת שמשהו כאן לא מסתדר. ככל שהמסך רחב יותר, האשליה שאנחנו 'בתוך' הסרט גוברת".

שינוי שני שקאטינג מציין הוא היעלמותם, כמעט לחלוטין, של האפקטים "פייד אאוט" ו"פייד אין". "היום יותר מ-90% ממעברי העריכה הם קאטים חדים, כלומר רגע אחד מופיעה תמונה אחת, ורגע אחריה מופיעה תמונה אחרת לגמרי", הוא אומר. "מתברר שהיתרון של קאט הוא שמיד אחרי שהמסך מחשיך, אפילו לחלקיק שנייה, אנחנו מרכזים שוב כולנו את מבטנו במרכז המסך. או-אז יכול הקולנוען לשים במרכז המסך את הדבר הבא שהוא רוצה שנתמקד בו. הקאט הוא אחד הכלים החשובים שיש לקולנוען לשלוט במה שאנחנו מתמקדים". הקאטים לא נועדו רק להאצת הקצב והגברת האקשן, אומר קאטינג, "גם בסרטים שהם לא סרטי אקשן מספר הקאטים עלה". מנגד, התקצרו זמני ה"שוטים", כלומר הצילומים הרציפים בסרט - מ-12-14 שניות בממוצע בסרטים של שנות ה-30 ל-4 שניות בממוצע היום.

גם התנועה על המסך רבה יותר, ולא רק בסרטי אקשן, אלא גם בקומדיות ובסרטים מצוירים. "המוח מגיב לתנועה בדריכות פיזיולוגית שיכולה להיתרגם למעורבות רגשית, אם הסיפור מושך מספיק", אומר קאטינג. אבל לא כל השוטים היום קצרצרים ומלאי תנועה. "יש היום התאמה בין אורך השוט למידת התנועה בו - שוטים קצרים עם המון תנועה ואחריהם שוטים ארוכים עם תנועה מעטה. ברגעים מסוימים הקולנוענים מאתגרים את תשומת-הלב והדריכות שלנו, ואחר-כך הם נותנים לנו לנוח".

שינוי נוסף שזיהה קאטינג הוא מעבר מ"לונג שוט" (צילום מרחוק) ל"קלוז-אפ". הקולנוענים הראשונים, שגדלו על תיאטרון, השתמשו יותר בלונג-שוט, אבל היום עלה באופן דרמטית אחוז הקלוז-אפים והאקסטרים קלוז-אפים, שבהם מתמקדים בחלק מהפנים, "אבל מתברר שהשוט הכי טוב כדי לעורר רגש הוא שוט של פנים שלמות", אומר קאטינג, "אנשים אוהבים לראות עיניים וגם שפתיים, ומאבדים חלק מהקשב אם הם רואים רק אחד מהם".

- הקולנוענים הם הרי לא מדעני מוח. איך הם ידעו כיצד ישפיעו שינויים כאלה על הצופים?

קאטינג: "אינטואיציה וניסוי וטעייה. הם ידעו שהמסך הרחב יהיה מלהיב יותר, אבל לא ידעו מדוע. הם שמו לב, מניסיון, שקאטים מהירים עם הרבה תנועה מעלים את רמת הריגוש, אבל לא ידעו מדוע. חלק מהשינויים התפתחו בכלל בזכות הטכנולוגיה - למשל מצלמה קטנה יותר, שנישאת ביד ולא על גבי משאית, מאפשרת תנועה רבה יותר ושוטים קרובים יותר".

"הקולנועים הם כן מדעני מוח, שחוקרים את המוח של עצמם ואת התגובה שלהם לגירויים שהם עצמם מייצרים", אומר רז. "זה אתגר מיוחד, משום שככל שהם מתמקצעים יותר, כך החוויה שלהם מתרחקת מזו של הצופה הלא מקצוען".

- האם קולנוענים באים אליך כדי שתאמר להם מה עובד על-פי מחקריך?

קאטינג: "כן, הם מתעניינים. עורכים יותר פתוחים לעניין מבמאים, אם כי בסופו של דבר התחושה שלי היא שהם לא משנים את האמנות שלהם בעקבות החשיפה למחקר המדעי. הם שומעים, ואז עושים מה שהם רוצים".

- האם כולם מגיבים לרמזים הקולנועיים באותו אופן אינטואיטיבי או שמדובר בתהליך נלמד?

קאטינג: "גם וגם. בסדרת מחקרים שבוצעו באוכלוסייה כפרית שלא ראתה מעולם טלוויזיה והוצגו לה סרטים עם אירועים מעולם התוכן שלהם, אבל עם עריכה הוליוודית, הצופים הצליחו באופן אינטואיטיבי להבין עריכה, מעבר בין דוברים שונים, צילום מעבר לכתף, אבל התבלבלו במקרים שבהם גם המצלמה נעה. ילד מערבי קולט זאת במהירות. הוא גם מבין, למשל, שפרסומות באמצע ההתרחשות הן לא חלק מהסיפור".

זאקס מוסיף כי היה קשה להם לקלוט גם חיתוך לסירוגין בין שתי סצינות המתרחשות באותו זמן. "למשל, בסצינה שבה אחד מכין סנדוויץ' ואחר בונה בית, המשלבת כמה שניות מהפעילות הזאת וכמה שניות מזו, הצופים שלא הכירו קולנוע וטלוויזיה לא הבינו את הרמז הקולנועי ששני האירועים הללו מתרחשים בהכרח באותו זמן. זה מעניין, כי בניגוד לטכניקות אחרות שצצו במקביל במגוון סרטים, לגבי הטכניקה הזו אנחנו ידועים בדיוק היכן היא התחילה - בסרט 'שוד הרכבת הגדול' מ-1903. כלומר זו טכניקה שמישהו המציא ואחרים חיקו והקהל למד בהדרגה. אבל אף שהיא כנראה לא צצה באופן אינטואיטיבי, יש בה היגיון מבחינת המוח שלנו".

לדברי זאקס, בתהליך הניסוי והטעייה, הייתה בהחלט גם טעייה. "בסרטים המוקדמים, יש למשל שימוש בתנועת מצלמה שנעה יותר מ-180 מעלות סביב הסצינה. התברר שכשעושים זאת, אנשים מאבדים את האוריינטציה, ולכן תנועת המצלמה הזאת ננטשה".

מי צריך את כל הרגש הזה

אם הסרטים משפיעים עלינו כל-כך, האם אנחנו צריכים להיזהר מהם? מחקרים שונים מתייחסים לשאלה הזאת, למשל מחקרים הבודקים אם סרטים מעודדים אלימות, אם הם מקהים את הרגשות או אם הם יוצרים אצלנו ציפיות לא ריאליות מהחיים.

"כנראה, החוויה של ריגוש קבוע וצפוי מראש, שהוא נטול השלכות שליליות אמיתיות, משפיעה על התגובות שלנו בחיים האמיתיים באותו אופן שצריכת סוכר מרגילה אותנו לסוכר ומשנה את התגובה של הגוף לסוכר טבעי, אך זה ממש ספקולטיבי. אין עדיין נתונים על כך", אומר זאקס.

"בשנות ה-50 אנשים ראו 12 סרטים בשנה. היום רואים בממוצע 89 סרטים בשנה. וכבר אמרנו שהקולנוע היום אפקטיבי יותר. זה אומר שאין ספק שהקולנוע משפיע עלינו, אבל זה גם אומר שאנחנו כנראה מקבלים מהסרטים האלה משהו, וזה כנראה משהו שטוב לנו", אומר קאטינג. הוא מספר על מחקר שנערך ב-3 קבוצות של ילדים: האחת צפתה בסרטים תואמי גיל, האחת בתוכניות טלוויזיה תואמות גיל והשלישית מיעטה בצפייה בטלוויזיה. לדבריו, המחקר הראה כי הילדים הצופים בסרטי קולנוע יודעים "להיכנס לנעליהם של אחרים" טוב יותר מאלה שאינם צופים בסרטים או בטלוויזיה. "נראה שסרטים מלמדים אותנו איך אנשים חושבים".

- אבל האם הם לומדים את הדברים הנכונים לגבי איך אנשים חושבים?

"זו טענה שקצת יותר קשה להוכיח".

זאקס מסביר שהסרטים מלמדים אותנו שני סוגי ידע עיקריים: האחד הוא ידע המבוסס על עובדות והשני הוא ידע ניבויי, כלומר, אם קרה א' כנראה יקרה עכשיו ב'. אנחנו לומדים המון מסרטים, אולם אין לנו בקרה על מהימנות המידע. מתברר שכאשר אנשים רואים סרט בידיוני על דמות ואחר-כך קוראים מאמר עובדתי על אותה דמות, הם מתבלבלים בקלות בין המקורות ומעריכים את המידע הבידיוני כאמיתי.

גם תסריטי החיים שלנו מעוותים במידת מה על-ידי הוליווד. "מה בדרך-כלל קורה כששני אנשים מתנגשים בטעות בפאב ואחד שופך את המשקה על האחר? לרוב מי ששפך את המשקה יתנצל מעומק הלב ומי שנרטב יגיד שזה לא נורא, אבל זה סרט מאוד משעמם. בהוליווד רוב הסיכויים שהם ילכו מכות", אומר זאקס. כך, אדם שצופה בסרטים רבים וחוטף מטח של בירה קרה רואה כבר בעיני רוחו את האגרוף. האם גם יממש? זה עניין של אופי, אבל ההתניה נמצאת שם. "קשה מאוד לכמת כמה מ'תסריטי החיים' שלנו, הניבויים לגבי התרחשויות עוקבות, מושפעים מהקולנוע ואפילו 'מעוותים' על-ידיו. כנראה שהרבה מאוד. מי שעוסק בכך הם לרוב חוקרי התרבות, אבל גם הם מפענחים את המגמות הללו על-פי תסריטי חיים משלהם".

זאקס טוען שהקולנוע אכן מגביר אלימות. לדבריו, צבר המחקרים הקיים בתחום מעיד כי צפייה באלימות מצולמת במעבדה מעלה את הסיכוי להתנהגות אלימה ופרשנות אלימה של גירויים מיד לאחר מכן. בטווח הארוך, נמצא שצרכני תקשורת אלימה אכן מבצעים יותר פשעים אלימים. שילוב שני הממצאים החוזרים הללו מעיד כנראה על כך שהסרטים הם הסיבה לאלימות. עם זאת, זאקס מדגיש שהאפקט הוא קטן, והוא אינו בהכרח מוחק אפקטים חיוביים שיש לסרטים על חיינו. "מממנים הרבה פחות מחקרים על ההשפעות הפרו-סוציאליות של סרטים", הוא אומר.