מהיפוכו של ה"לוזר" לנלעג

שאלות קונטרה-פקטיות, דהיינו: "מה היה אילו", יש בהן תועלת גדולה - הן מסייעות לבודד משתנים כאשר בוחנים תהליכים שהחלו בעבר. שאלה קונטרה-פקטית כזאת היא: מה היה אילו החליטה הכנסת לשנות ולהעלות את אחוז החסימה לא ל-3.25% אלא ל-5%, כמו שנהוג בכמה מארצות אירופה (גרמניה, פולין), או אפילו רק ל-4% (אוסטריה, נורבגיה)?

תשובה אחת שאינה קשורה ל"אילו" - ידועה. הסיבה לקביעת אחוז חסימה בן 3.25% הייתה הכוונה לפגוע בסיכויי המפלגות הערביות ומפלגת מרצ להיכנס לכנסת, אבל בלי לפגוע בסיכויי יהדות-התורה. ככל שמדובר במפלגות הערביות הסתבר שהגולם קם על יוצרו - איחוד המפלגות הערביות יכניס גוש ערבי גדול יותר לכנסת, שיבליט עוד יותר את האבסורד שבחרם הקיים על שותפות קואליציונית עם נציגיו של ציבור המונה כחמישית מכלל אזרחי המדינה.

הצלחה חלקית למתכנני הרפורמה תהיה אם אכן תיפול מרצ מתחת לאחוז החסימה החדש, והצלחה שלא התכוונו אליה - אם יקרה כך למפלגת ישי-מרזל. אך זו תהיה אירוניה ממש אם בזכות אחוז החסימה החדש תיעלם דווקא "ישראל ביתנו" מהכנסת. מכיוון שהמחוקקים אינם מצטיינים בכושר ניתוח ואינם מקדישים די מחשבה לתוצאות האפשריות של הצבעתם (בראש ובראשונה, עצם ההחלטה לפזר את הכנסת) הם נמצאים שוב ושוב בפני מצבים שניתן לכנות אותם "גול עצמי".

ולמחסום של 5%: הדוגמה לעניין זה היא גרמניה. הכוונה הייתה למנוע כניסת מפלגות קיצוניות לפרלמנט, והניסיון הזה הצליח, ככל שמדובר בפרלמנט הלאומי, הבונדסטג. היו מקרים שבהם הגיעו הניאו-נאצים ל-4.9% אך לא ל-5%. אילו נקבע אחוז החסימה בגובה זה בישראל, ספק אם היה בכך כדי לחסום באופן עקרוני מפלגה כמו "יחד", אבל היה סיכוי סביר לכך שהתערובת ישי-מרזל לא הייתה באה לעולם, או לא הייתה מציגה עצמה בבחירות הנוכחיות.

לכן, אנו עומדים לפני גירסה חדשה של ממשלה "בלי חירות ומק"י" - בלי הרשימה-המשותפת ו"יחד". כי יש גבול למה שאפשר להציג לעולם בשותפות עם ימין קיצוני; כשהחלופה הסבירה היא קואליציה גדולה, שקרויה אצלנו "אחדות-לאומית".

אילו העלו את אחוז החסימה ל-5%, יש לשער שמרצ הייתה חוברת ל"עבודה" או ל"מחנה-הציוני"; ו"ישראל-ביתנו" הייתה חוברת שוב ל"ליכוד" או למפלגה ימנית אחרת שהייתה מוכנה לשותפות כזאת. דבר אחד היה קורה מכל מקום: מספר הסיעות היושבות בכנסת היה קטן מ-11 - אמנם לא ל-3 עד 5 כמו בגרמניה - אבל ל-7. פשיטא. במספר זה של מפלגות, מספר הקומבינציות ליצירת קואליציה גם הוא היה קטן, ומפלגות היו צריכות להשיב מראש לבוחריהן בנחרצות עם מי יהיו ראשיהן מוכנים לשבת ועם מי לא בממשלה אחת.

הוויכוח על השאלה "נתניהו או הרצוג" היה ממוקד יותר ומחייב הרבה יותר מבחינת ההתחייבות לתוכנית. העמימות בדבר עמדתן של המפלגות החברתיות, האם הן באמת במרכז, הייתה מתפוגגת. במצב כזה היה מתברר מוקדם יותר, מה שהבהירה בעקיפין הפגנת הימין אמש (א') בכיכר רבין בת"א - שהעניין המרכזי שעליו מתנהלות הבחירות אינו האיום האיראני או שואה חדשה, אלא הבחירה בין המשך מדיניות ההתנחלות לבין הקדשת מאמץ לתיקון חוליי החברה - פערים חברתיים, קשיים כלכליים, מדיניות רווחה שחוקה. או זה או זה.

עם אחוז חסימה גבוה כזה, אפשר שאחת השאלות שתעלה מיד אחרי הבחירות הייתה עולה כבר קודם לה בתוך מפלגת השלטון - שאלת היורש לנתניהו. מערכת הבחירות הנוכחית מעוררת במי שצפה לפני עשור וחצי בעימות הטלוויזיוני בין בנימין נתניהו ליצחק מרדכי תחושת "דז'ה-וו" - האיש שנחשב להיפוכו של ה"לוזר" הופך לנלעג.

מעבר למה שכבר הזכרנו לגבי ההבדל בין אחוז החסימה הנוכחי לזה המקובל יותר באירופה, עומדת גם האפשרות, שהדיונים הקואליציוניים המסובכים, והסתירות בין אינטרסים של חרדים, חברתיים, ולאומיים, הם שיגרמו למפלגת הליכוד להיכנס לממשלה חדשה, כאשר נתניהו כבר אינו עומד בראש המפלגה.

פוליטיקה אינה טורניר של אצילים. ברגע שבתוך מפלגת השלטון הראשית יריחו דם, וכאשר תיפתח ההזדמנות לשותפי מפלגה זו בקואליציה הבאה (ואפילו לנשיא המדינה) לבוא חשבון עם נתניהו באופן אישי, ייווצר מצב שבו הקורבן העיקרי של הבחירות הללו, נוסף לציבור הישראלי בכללו, יהיה נתניהו עצמו. אם כך, המערכה הזאת אכן תהפוך למגשימת הסיסמה "רק לא נתניהו", אבל כאשר החלופה האמיתית אינה נקראת בהכרח בוז'י-ציפי אלא אולי סער-כחלון.