העולם מביט ומשתאה

לפני פחות מחודשיים (ב-25 בינואר) נערכו בחירות ביוון. על הפרק עמדה שאלת ההיחלצות מן המצר הכלכלי שאליו הגיעה המדינה, במידה רבה בגלל שיטה מושחתת שעל פיה האזרחים חולבים את המדינה בלי להזין אותה בתשלומי מסים. מי שנבחר לראשות הממשלה, היה המועמד שהבטיח לקהל שלו - מצד אחד, יציאה מן המצר והמצוקה על-ידי סטירה בפניו של האיחוד האירופי; ומצד אחר, על-ידי תיקון עוולות חברתיות בלי הרפורמות הנדרשות על-ידי גוש היורו. פופוליזם טהור.

אולם השאלה העולה היום היא - האם הניצחון הזה בבחירות אכן הוציא את יוון מן המצר? מיוון העתיקה יצאה ההבדלה בין דמוקרטיה לאוכלוקרטיה - בין שלטון-עם בעל אופי חיובי מול שלטון-עם בעל אופי שלילי (משטר הנשלט על-ידי האספסוף). אירופה מביטה על יוון ותוהה אם אין יוון המודרנית מגיעה לשלב האוכלוקרטיה. לא מתוך עמדה מתנשאת על יוון, אלא בגלל שהפתרון שזכה להצלחה אלקטורלית אינו ישים. כמו שמנסחים זאת שרי האוצר האירופים - יאניס ורופקיס, שר האוצר היווני, מתנהג כאילו אנחנו זקוקים לכסף היווני, לא כאילו היוונים נזקקים לכסף האירופי.

בחירתה של ישראל אתמול (ג') דומה לבחירה היוונית. גם ישראל היא מדינה ים-תיכונית, וגם היא בוחרת בפתרון שמיישר את הגב - בחזקת "הראינו להם", לעולם ול"שמאל" - אבל אינה מתמודדת עם הבעיות הרשומות על הקיר.

גם כאן מביט העולם, בוודאי השכנה האירופית, ומשתאה: מה חושבים להם הבוחרים הישראלים? ישראל מתנהלת לא רק כמו יוון, אלא גם כמו רוסיה. אלא שמדינה בסדר גודל של ישראל אינה רוסיה, וסיפוח קרים אינו דומה משום בחינה לסיפוח הגדה. רוסיה גדולה יותר, קרים כבר היה בשעתו רוסי ותושביו ברובם רוסים. וכדאי לשים לב - מוטלות על רוסיה סנקציות. העולם מביט ומשתאה: ישראל תמשיך במפעל הסיפוח של השטחים הפלסטיניים?

האנטנות בחו"ל רגישות מספיק כדי להבין באילו כלים פופוליסטיים השתמש בנימין נתניהו כדי לנצח בבחירות: קודם כול הוא חזר בו מהתחייבותו ל"שתי מדינות לשני עמים". התואנה ששלף מן הכובע - דאע"ש. את השאלה שמכוונים באירופה כלפי היוונים יכוונו כלפי ישראל: איך אמור בידוד עצמי לסייע לה? איך יכולה מדינה לחזור בה מההתחייבות שנתנה? כך אובד בה האמון. וככל שמדובר בישראל של נתניהו, היה האמון בכוונות הטובות של נתניהו מוגבל גם קודם להצהרות במערכת הבחירות האחרונה. ובלי אמון, מנין תבוא התמיכה?

ועוד: טענה קולנית ביותר שנועדה לשכנע את הבוחר הישראלי, וכנראה שכנעה אותו, הייתה, שגורמים חיצוניים התערבו כדי להפיל את נתניהו. במדינה שהריבונות שלה נחשבת בעיני תושביה ל-אל"ף ול-תי"ו של קיומה, זו טענה אולטימטיבית. אך זו טענה מוזרה למביט מן החוץ: נתניהו נסמך על עיתון שמימונו אינו בא ממקורות פנים, ועשה בעצמו לא פעם מעשים שהם בחזקת התערבות במדיניות הפנים של ארצות-הברית. טענה זו, שהיא טענה מנצחת בישראל, היא בלתי אמינה מחוצה לה. ובוודאי יש באירופה מי שזוכרים מדינה שהביטוי "מדינות-חו"ל העוינות" שימש אותה באופן גורף כדי להתגונן בפני כל ביקרות מבחוץ על מדיניות חסרת מוסר ועתירת פרנויה.

וקריאת כיוון נוספת שהעולם שמע: בשעה שנדמתה למפלגת השלטון הישראלית כשעת מצוקה היא נחלצה לדבר על הסכנה שב"הצבעה הערבית". מנהיג שעושה דה-לגיטימציה לאוכלוסיית המיעוט בארצו מעורר שאט-נפש בארצות העולם המערבי והעולם הנחשב לנאור. נתניהו היתרה מפני אחוז בוחרים גדול בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, כאילו הייתה כאן מזימה לא כשרה.

שותפו, שר החוץ, אביגדור ליברמן, הציע להעביר שטחים מיושבים בערבים מישראל לפלסטין (כנראה לשטח כבוש, לא מדינה) בלי לשאול לדעתם של התושבים עצמם. דהיינו, מתוך סתירה לעקרון ההגדרה העצמית שעליו נשענת מדינת היהודים. קריאת כיוון זו מתקבלת גם היא בסלידה גמורה. היא זו שמספקת את הדלק לרעיונות של חרם כלפי ישראל כולה, לא רק כלפי שונאי המיעוט הערבי בישראל.

טענה קולנית וחוזרת שהטיח נתניהו נגד השמאל הישראלי הייתה, שאותו שמאל יישען על "הערבים" כדי להחליף את ממשלתו הלאומנית. כאילו שלא-לגיטימי להסתמך על קולותיהם של אזרחים לא-יהודים כדי לעשות פוליטיקה בישראל. טענה זו היא טענה מנצחת בחברה שבה רוב היהודים מאמינים באי-שוויון אזרחי למיעוט הערבי, ואכן היא מסבירה את תוצאות הבחירות בישראל. אבל מי שמביט מבחוץ רושם זאת לפניו ומוריד את דירוג האשראי הפוליטי לישראל בהתאם.

ועוד שאלה ששואלים עצמם המשקיפים מן החוץ. כיצד זה משוכנעים הבוחרים הישראלים שהביטחון שלהם מובטח על-ידי מי שהממסד הביטחוני ברובו רואה בו סיכון ביטחוני? כיצד זה שהם מוכנים בממשלה הבאה לוותר לחרדים על תרומה לכוחות הביטחון? אין לכך הסבר אלא אם כן לא מדובר בסופו של דבר בשיקולים של ביטחון אלא בחזון הסיפוח, ברעיונות משיחיים, ובתחושת איבה עמוקה לכל מה שריח "סמול" עולה ממנו באפו של הימין הלאומני.

מה שקרה השבוע בישראל די בו, גם בלי שעבר הצמד ישי-מרזל את אחוז החסימה, כדי לסמן את ישראל בזירה הבינלאומית כמוקצית מחמת מיאוס. מחנה הימין הלאומני-דתי גדל בכ-10%, ויתרגם את הרוב שלו הפעם לקואליציה הומוגנית. וסימון זה לא יבדיל בין אזרחי ישראל שהליקויים שמנינו מאפיינים אותם לבין מי שמתנגד להם. זה חמור מן המקרה היווני - שם מדובר רק בכסף.