תלוי רק בו

נתניהו יודע מה לעשות, השאלה אם יעשה את זה

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס


1.
זה לא נתניהו שניצח בגדול - זה הצד השני שכשל בענק. הכישלון המדהד והמובנה של קמפיין הנגטיבי, הרוע, השנאה וההתנשאות שבאו לביטוי בולט ומופגן בחיוכי הבוז ששלטו בשכונות תל אביב העשירות, "חברתיות", ציפי לבני, V15, ידיעות אחרונות, ברק אובמה, יאיר גרבוז, קרנות "שלום" אירופיות והתקשורת שבאופן ברור, בלא שמץ מגבלת אובייקטיביות נדרשת, ביקשה לדחוק החוצה, מחוץ לשלטון ומחוץ ללגיטימיות הציבורית, את הימין, את נתניהו ואת כל "מנשקי המזוזות".

2. מי שבחר אתמול מחל ידע בוודאות שהיום יכונה "העם המטומטם" ו"הציבור הטיפש" - והוא נהנה מכל רגע של "דווקא", של שמחה לאיד, של הראינו לשמאלנים, ל"תשקורת" ולברק חוסיין. כמה זה מחלת הרדיפה וכמה עובדות מבוססות מציאות? הימין יאמר כך, השמאל אחרת. האמת באמצע.

וזה אפילו לא "אפקט הרגע האחרון" - התירוץ המוכר של הסוקרים, הפרשנים והמעריכים - הקולות ששמו מחל בקלפי, גם כשכעסו על נתניהו שהלך והתרחק ובודד עצמו בהיכלי האימפריה בקיסריה, ידעו זה זמן שהם חוזרים/נשארים בבית בימין ובליכוד. הם ידעו בלב וזה עם זה רק שחלקים גדולים מהם בילפו את הסקרים והמשאלים בתשובות שקריות, ואפילו "עבדו" על קלפיות המדגם. זו לא שנה ראשונה שזה כך - אבל מעטים מעזים להודות בזה, שכן אז יתייתרו לא מעט מכובדים המשתכרים שכר נאה ובטוח. הגיע הזמן להביא את זה בחשבון בסקרי ומדגמי העתיד. אם בכלל צריך אותם ואת תשדירי הבחירות.

3. יצחק הרצוג איש טוב, מנהיג בהתפתחות. ראו עליו שנגרר למחוזות שלא מתאימים לו. אם ישרוד פוליטית ולא יחוסל מבית המפלגה שלו - יזכה בכמה שנות צמיחה למנהיגות עתידית. הפעם בלי ה"מקל", בלי משענות הקנה הרצוץ שחולשתו כפתה עליו וגרמה לו לגייס את לבני לעניינים הבינלאומיים, עמנואל טרכטנברג לכלכלה ועמוס ידלין לביטחון. סדרת גיוסי החוץ הללו שידרה חוסר ביטחון אישי שלו (מה שהחזיר לתודעה את שאלת מי ירים את הטלפון ב-3 לפנות בוקר) וחוסר הערכה לחברי הבכירים במפלגה שלו שהוצגו על ידו כחדלי אישים.

4. ציפי לבני- האם לא הגיע הזמן להיפרד? ההצגה לא תמיד חייבת להמשך דווקא איתך. נכשלת, הכשלת וכשלת. את לא זהבה גלאון, הוגנת והגונה שזוכה היום לקריאות מימין ומשמאל להישאר.

5. בנימין נתניהו, ראש הממשלה שהיה וצפוי שיהיה, הוא האיש היחיד במערכת הפוליטית שבלי ספק יודע בדיוק גם מה צריך לעשות וגם איך צריך לעשות. למי לתת, ממי לקחת ומול מי להילחם - כדי לשפר ולתקן את המרכזיים מבין החוליים הכלכליים-חברתיים. השאלה הגדולה היא אם יעשה מה שצריך, מה שגם הוא יודע שצריך, או שוב ידלג, יבחר באיראן כבן יחיד ויברח מעימותים כלכליים מבית - כפי שעשה בשנים האחרונות. עוד בימים שהיה באופוזיציה הדהויה, מהפרישה מתפקיד שר האוצר ב-2005 לפני ההתנתקות, ועד החזרה לראשות הליכוד ובחירות 2009, ריכז צוותי עבודה והכין תיקי פעולה לכמה מהנושאים/הכשלים העיקריים במשק. מיד כשנבחר לקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, מינה את צוות 100 הימים, אז בראשות יובל שטייניץ, שקיבל מסמכים מסודרים שהראו כי ראש הממשלה הנבחר מוכן להסתערות. הכול היה מסודר לפי אישים, תפקידים, מועדים, תוכניות חקיקה, עלויות וסדר חדש.

התוכנית הראשונה, הדחופה, דיברה על רפורמה דרמטית במינהל מקרקעי ישראל. במרכז הרפורמה ההיא - שאותה הטיל לביצוע מעשי על אייל גבאי, מנכ"ל המשרד, וירון ביבי ז"ל, ראש המינהל דאז - עמדה כוונה ותוכנית סדורה למקד את עבודת רשות מקרקעי ישראל החדשה בשיווק קרקע בלבד, לטובת הגברה מסיבית של צד ההיצע. במקביל, את כל מה שקרוי "טיפול בחוכרים", דהיינו מאכערים שמתעסקים בשטויות ביורוקרטיות שמשחיתים את המערכת - להוציא למיקור חוץ. דוח מבקר המדינה ממאי 2014 מראה שיישום הרפורמה הוא כישלון.

מי שמכיר את מה שהיה אז יודע שהכישלון נבע מחוסר רצון לעימות פוליטי לצד כשל ניהולי שכל כולו של נתניהו.

בעוד שנתניהו, לזכותו ייאמר, נתן תנופה אדירה לקראת ובזמן חקיקת חוק הרפורמה, שעברה ב-2011, הרי אחרי כן, כשהתחיל תהליך היישום המעשי - הוא ניתק מגע, ברח מעימותים ולא התנהג כמו מנהל שגם מוודא ביצוע. מהר מאוד גם נכנע נתניהו ללחצים פוליטיים ואינטרסנטים, בגרף שבין הניקיון לשחיתות, להביא לפרישת ירון ביבי ז"ל שסירב להיות מעורב במעשים לא חיוביים. כך נוצר ואקום מנהיגותי בצמרת המינהל שנוצל לרעה על ידי גורמים שונים, וכל התוכנית הגדולה התאדתה והתמוססה.

6. תוכנית אחרת שלו, גם היא הייתה סדורה ומגובשת, טיפלה בחינוך. "מערכת החינוך שלנו כושלת, לכן תלמידי ישראל אינם יכולים ולא יוכלו להשיג תוצאות ברמה הבינלאומית", אמר בראיון ל"גלובס" בסוף 2007 כשהוא עמוק באופוזיציה, "נכון שרמת השכר של המורים נמוכה מדי ואני בהחלט מוכן לתת יותר, אבל רק כסף למורים לא ישנה את מצב החינוך.

"אנחנו זקוקים למהפכה כוללת בחינוך, שתישען על המשך הצמיחה ותהיה תנאי ובסיס לעוד שנים של צמיחה כלכלית, הוצאה ממעגל העוני והקטנת הפערים. אז את זה הממשלה שלנו תעשה. אני אעשה מהפכה אמיתית בחינוך". בעניין הזה התוצאה הייתה מעט חיובית יותר. תוכנית אופק חדש לבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים שהחלה בימי שרת החינוך יולי תמיר מהעבודה נמשכה ונדחפה קדימה בתקופתו, וב-2010 נחתמה גם תוכנית הרפורמה בחינוך העל יסודי. השכר אמנם עלה, החינוך אולי השתפר משהו, אבל הכוונה הגדולה - "מערכת חינוך כמקפצה לשוויון הזדמנויות" כפי שהוא עצמו קרא לזה - לא התממשה.

אין באמת "עזרה מיוחדת ומיידית לתלמידים מתקשים", בטח ובטח שלא התוכנית שלו ל"8 שעות עבודה ביום למורה, אם צריך, וחופשות כמו כולם - אבל לשלם להם כמה שצריך וכמה שראוי ממקצוע שיהפוך לכך כך אקסקלוסיבי שעל כל תלמיד שיתקבל ללימודי הוראה יהיו שניים-שלושה מאוכזבים שלא מתקבלים". נתניהו לא השלים את חלום החינוך כי הוא נכנע, ממש כך, לארגון המורים הלוחמני - ולא העז להילחם עוד על דעתו וכוונותיו.

7. הוא גם האיש שהוביל כאן את הרפורמה בשוק ההון, המלצות ועדת בכר, שהתקבלו באוגוסט 2005. הוא עשה את זה למרות הכוח העצום והבלתי מעורער עד אז של המערכת הבנקאית, ולמרות שכמה מחבריו הטובים כיהנו בה באותה עת. זו הייתה רפורמה מרכזית ודרמטית שהעבירה את שוק ההון למחוזות חדשים והביאה לסדר חדש בשוק - אבל היא נעצרה בשלבי היישום והסדר החדש לא הושלם גם כשחזר נתניהו לשלטון כראש ממשלה ושר העל הכלכלי, ולמרות ששר האוצר שלו היה שטייניץ, איש שלו במלוא מובן המילה.

כך גם קרה עם "האיש השמן הרוכב על גבו של האיש הרזה" - הכוח הציבורי המאורגן השמן והבטוח שגם אינו נותן את השירות הנדרש לציבור וגם מכביד על המגזר העסקי. נתניהו דיבר ודיבר, אבל מאז נכנס למשרד ראש הממשלה, לפני יותר משש שנים, המגזר העסקי רק מדמם ואילו ה"שירות" הציבורי מגייס עוד ועוד עובדים ומעניק עוד ועוד תנאי קביעות. השמן רק השמין יותר, והרזה רק התכופף יותר. האם זה כוון כדי לייצר את הדימוי של ירידה באבטלה? אולי כן ואולי לא.

אבל אין ספק: בנימין נתניהו כראש ממשלה בשתי הממשלות האחרונות ידע, ויודע גם היום, איפה בדיוק נמצאים החורים השחורים של המשק, אלה שמקבעים כאן עוני, שכר מינימום עלוב ועובדי קבלן ששליש משכרם נלקח מהם - אבל שלא כמו בתקופת כהונתו כשר אוצר, הוא נמנע - פחד? התעצל? איבד את הסבלנות? - מלהתעמת. לא עם הפוליטיקאים שלצדו, לא עם אלה שמולו, לא עם המונופולים הכוחניים, ובקושי (וזה רק בגלל שטייניץ בהתחלה ויאיר לפיד בהמשך) עם בעלי הון שמשתמשים לרעה בכוחם, אך בעיקר לא התעמת עם ההסתדרות. נתניהו אפילו הגיע בזמנו, 2009, להבנות עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני לעסקת חבילה במשק - כשהוא ידע בוודאות שלא יקבל את התמורה שהובטחה לו בדמות תמיכה ברפורמות קריטיות ופירוק מונופולים.

8. לפני שש שנים, ב-18 במארס, הושבעה ממשלת נתניהו השנייה. היום הוא זוכה להיות ראש ממשלה בפעם הרביעית. הוא יודע היטב וברור מה לעשות כדי להירשם לטובה בספרי ההיסטוריה הכלכלית חברתית של ישראל - האם יתכופף/יוותר/יתעצל שוב או שהפעם יעשה מה שהוא יודע שצריך ונכון לעשות?

האם ימשיך להקיף עצמו גם בממשלה הבאה בחומת אומרי ההן ומלחכי הפנכה או יאזור כוח וישים לצדו, במעגל הקריטי המקשר בינו ובין עם הארץ, אנשי ביצוע דעתניים, אומרי אמת, מבקרים קשים שלו, כאלה שמוכנים להתעמת עם הטייקונים מעל והאיגודים המקצועיים מתחת - וייתן להם גיבוי? האם יחזור להיות הרפורמטור שהיה פעם או ימשיך להיות סוחב הזמן של הקדנציה האחרונה? תלוי רק בו.

אחוזי הצבעה לפי ערים
 אחוזי הצבעה לפי ערים