"הבחירות הביאו את סרטוני 'הישראלי המכוער' לנקודת רתיחה"

עשרות ומאות ממים, פוסטים וסרטונים עברו בפיד בתוך חודש ימים בלבד, מאז שוחרר לאוויר הוויראלי סרטון התפרעות הישראלים סביב מכירת השוקולד בטיסת ישראייר לוורנה. מאז חזינו עוד באירועים דומים במלון באילת, בגן משחקים, במסעדה באשדוד, בתחנת דלק ואיפה לא. יתרה מזאת, בסוכנות הנסיעות של "הדקה ה-90" החליטו להקים עמוד פייסבוק, שיתעד ויעקוב מקרוב אחר התופעה שזכתה לכינוי "הישראלי המכוער".

הרצון לצלם ולתעד חריגה מהנורמות המוסריות ולהפיץ אותה ברבים זכתה זה מכבר לכינוי "שיימינג" או בעברית "ביוש" - מלשון בושה. התופעה התפשטה במהרה בתוך חודש ימים בלבד, אך למעשה היא כלל לא חדשה. התופעה כבר ידועה ומוכרת בישראל ובעולם, בדיוק כמו שהתנהגות לא הולמת של ישראלים היא לא דבר חדש בנוף המקומי ובטיולים בחו"ל.

פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה, מסביר כי תופעת השיימינג היא חלק מהרצון של המצלמים להגדרה עצמית.

"ברגע שהפצתי סרט אז הגדרתי את עצמי - אני שייך לטובים, והנה תראו דוגמה של האנשים הרעים", הוא אומר. "הסרטונים האלה הגדירו את המחנה של הטובים, אבל מנגד זה יצר 'עליהום' נגד מחנה שהוא פרימיטיבי, לא תרבותי ובעל עמדות פוליטיות לא נכונות. למעשה, סרטון השוקולד, וחלק מאלה שבאו אחריו, יצרו מצב שכאילו היה ברור לצופים מה האנשים שצעקו וקיללו בסרט מצביעים ומה רמת הדתיות והמזרחיות שלהם".

השאלה הגדולה היא למה פרשת השוקולד השאירה אצל רבים מאתנו טעם מריר כל-כך, ולמה היא התפשטה כמו אש בשדה קוצים דווקא עכשיו. לטענת פרופ' עמיחי-המבורגר, הדבר קשור לבחירות.

"הסרטונים יצרו תחושת אליטיזם בקרב המצלמים והמפיצים", הוא אומר, "והייתה שם מידת התנשאות רבה. ראית את זה ברשתות החברתיות, וזה היה מכוער ברמות מפחידות. מסרטון כזה יצאו להגדרות של האשכנזים הלבנים מצד אחד, והמזרחים הפרימיטיבים מצד שני. זה דומה מאוד להשלכות של נאום יאיר גרבוז על מנשקי הקמעות ועובדי האלילים. מערכת הבחירות הביאה את השיימינג לנקודת רתיחה".

- מה הקשר בין התפרעות של ישראלים במלון באילת לבין נתניהו מול הרצוג?

עמיחי-המבורגר: "אני חושב שסרטוני השיימינג לא היו מתפשטים באותה רמה אם זה לא היה קורה בזמן הבחירות. כל מרכזי העצבים שלנו כישראלים היו פתוחים. הרגישות של האנשים הקפיצה אותם. כל דבר היה 'אנחנו או הם'. הסרטונים האלה היו הופכים לוויראליים ממילא, אבל לא בעוצמה שראינו".

בדיוק כמו שהמחנאות בחברה הישראלית, שהתעמקה כתוצאה ממערכת הבחירות האחרונה, פרופ' עמיחי-המבורגר מזהיר גם מהשיימינג, שיכול לדרדר דפוסי התנהגות דווקא של המצלמים.

"השיימינג הוא מנגנון חביב מאוד, אבל הוא יכול להפוך למסוכן מאוד", הוא אומר. "זה יכול להפוך ללינץ' ציבורי. אנחנו הופכים להיות גם השופטים וגם התליינים. אם נחשוב על זה - כיף להיות בצד של השופטים, אבל מחר נוכל למצוא את עצמנו בצד השני, כשאנחנו נשפטים ונתלים בכיכר העיר הווירטואלית. אפילו בסיטואציה פשוטה: ירדת עם הכלב לטיול, ושכחת להביא שקית עבור הצרכים; רצת הביתה להביא, אבל מישהו כבר הספיק לצלם את מה שהשארת ברחוב. אחרי חצי יום הסרט שלך זכה ל-100 אלף צפיות - ולך תספר אחר-כך שרצת הביתה להביא שקית".

 סרטונים שהופצו ברשת/ צילומים מתוך עמוד הפייסבוק הישראלי המכוער

תסכול ממערכת המשפט

"השיימינג מבטא תסכול או הבעת אי-אמון ביכולת של מערכת המשפט או מערכת אכיפת החוק להביא להשלטת נורמה רצויה", מסביר ד"ר נמרוד קוזלובסקי, מומחה למשפט וטכנולוגיה.

לדבריו, "ישנה תיאוריה של פרופ' לארי לסיג, שטוענת שאנחנו מצליחים להטמיע נורמות רצויות בחברה ולפסול נורמות לא רצויות באמצעות מספר כלים. אחד מהם הוא משפט שמגדיר כביכול מהי נורמה רצויה ומעניש נורמה לא רצויה. הבעיה היא שהרבה פעמים המשפט הוא כלי לא מוצלח במיוחד, בגלל חוסר אכיפה או אי-מיצוי התהליך המשפטי, ולכן מנסים לחפש כלים אחרים. כך, לציבור יש תפקיד משמעותי בהשלטת נורמות על-ידי מנגנונים של שיימינג, להג ובוז".

לדברי קוזלובסקי, "ישראלים מעלים תמונה או סרטון על הפרת נורמות, מתוך הנחה שזה יתמרץ את הרשויות לאכוף את החוק, או מתוך הנחה שאם הרשויות לא פעלו, המצלם ירתיע את המבצע בכך שהגנאי והבוז שהוא יזכה להם יגרמו לו לחשוב שוב לפני שיחרוג מהנורמה המקובלת".

שיימינג, מודה גם קוזלובסקי, הוא לא תופעה חדשה, אבל המדיום שהשתנה עושה את כל ההבדל. "אם בעבר הייתי אומר משהו רע על מישהו, זה היה נשאר בתוך המעגל הקבוצתי הקטן, ולפעמים היה משמש כסנקציה מידתית של אותה קבוצה קטנה. ברשת, בגלל שיש לה זיכרון לנצח ובגלל הוויראליות, שיימינג הופך להיות לא מידתי".

קוזלובסקי מפתיע וטוען כי הבעיה בשיימינג היא לא רק הלבנת פניו ברבים של המצולם, אלא יכולה לעלות ביוקר גם למצלם. "באופן ספציפי אין איסור חוקי לעניין השיימינג, אבל יכול להיות מצב שאם אני אפרסם שיימינג על אדם, הוא עשוי לתבוע אותי על עצם פרסום השיימינג על בסיס חוקי איסור לשון הרע או הגנת הפרטיות. זה יכול להיות מעשה עוולה שהוא בסיס לתביעה. לכן, יכולים להימצא מקרים שאדם יעשה שיימינג ובסוף ימצא את עצמו בהליך משפטי", הוא טוען.

אפילו המשתף חשוף משפטית

גם מי שמשתף בפייסבוק וברחבי האינטרנט סרטוני שיימינג, עלול למצוא את עצמו בבית משפט. "אנחנו מתייחסים בקלות לעניין של שיתוף פוסטים, אבל לפי החוק עצם העובדה שביצעתי הפצה או פרסום של מידע מבלי שבדקתי את העובדות, כאשר היה לי יסוד לחשוב שהעובדות לא נכונות, עלול בנסיבות מסוימות להתפרש כלשון הרע", מסביר קוזלובסקי. "אם שיתוף של פוסט שאני יודע שעל פניו הוא שקרי, או לחילופין אני מבין שאין שום אינטרס ציבורי בהפצה שלו, וכל תכליתו היא פגיעה באדם ונועדה לבזות ולהשפיל אותו, ואני חלק מהליך ההפצה - אני לא יכול להיות מוגן משפטית".

עם זאת, לטובת הנתבע עומדות שתי הגנות, והראשונה בהן היא אמת דיברתי. "אם הפרסום שפרסמתי הוא בעיקרו אמת ולפרסום יש אינטרס ציבורי, אז אני נהנה מההגנה. עם זאת, בתי המשפט עדיין לא בחנו לעומק את נושא האינטרס הציבורי - פרסום סרטון או כתבה אודות התנהגות בלתי נורמטיבית של אדם, לצד היותה אמת, השאלה היא אם לפרסום יש אינטרס ציבורי. אם צילמתי אדם שעושה פיפי בחניון ציבורי - יכול להיות שהפעולה לא ראויה, אבל האינטרס הציבורי הוא לא כזה גבוה יחסית לפגיעה שיש באדם מהפרסום".

הגנה שנייה היא תום-לב. "צריך לראות שיש הצדקה לפרסום הזה - מטעם של אינטרס אישי כשר, ומטעם של עמדה חוקית או מוסרית שמחייבת לפרסם. לא כל פרסום שיימינג ייהנה מהדבר הזה", מסביר קוזלובסקי, ומוסיף כי "גם בחוק הגנת הפרטיות החקיקה אוסרת על פרסום צילום אדם שהיה אמור להישאר פרטי, או שגם אם צילמת אותו באזור פומבי, אז על פניו הפרסום יפגע בפרטיותו".

קוזלובסקי מסייג את האפשרויות המשפטיות שעומדות לטובת המצולם. "אני חושב שהסיכון של מפרסם סרטון למצוא את עצמו בבית משפט הוא מועט. במרבית המקרים המושא של הסרטון לא יתחיל למצות הליכים משפטיים, ובטח לא הליך שבדרך-כלל רק נותן חיים נוספים להתנהגות שלו בסרטון. בהרבה מקרים העניין כולו נגמר בעינוי החברתי ולא הופך להעמדה לדין. במקרים חמורים, כמו עבירות מין או עבירות אלימות אחרות, לעתים הסרטון הוא הטריגר לפתיחתה של חקירה והליך משפטי; אבל גם זה עדיין לא נפוץ".

אז מה צפוי לקרות בהמשך, עכשיו שלהט הבחירות הולך ודועך לו? קוזלובסקי לא אופטימי. לדבריו, "יש להניח שהתופעה תתרחב, כי אנחנו רואים את הפופולריות של הסרטונים הוויראליים, וזה מתמרץ, וגם יש יותר פלטפורמות שמעודדות את תופעת השיימינג".

"אם לא יהיה מנגנון שיבדוק את העובדות, זו סכנה גדולה מאוד"

"מושאי הסרטונים המועלים לרשת נשפטים ללא שום יכולת להתגונן. גם אם ההתנהגות שלהם הייתה מחפירה, לא תמיד ברור מה היו הנסיבות והאם מה שמוצג בסרטון משקף נאמנה את תמונת המציאות. למשתפים הרבים בפייסבוק וביו-טיוב, זה לא ממש מפריע במלאכת ההפצה והגינוי. אין מנגנון שיפוטי אמיתי. יש מישהו שמוציא מידע, ואנשים חוברים אליו ומשתפים מבלי לבדוק את הנושא ברוב המקרים", אומר עמיחי-המבורגר.

"תסתכלו על עמוד הפייסבוק של הדקה ה-90 'נלחמים בישראלי המכוער'. אם לא יהיה מנגנון שיבדוק את העובדות, זו סכנה גדולה מאוד. הדקה ה-90 נפלו למלכודת של הרייטינג, ויצרו מנגנון לפגוע ולהזיק. אם הגולשים ישתפו פעולה בלי לבדוק עובדות, נהפוך בעצמנו לעבריינים ונצטרף ללינץ' מבלי לבדוק את האמת.

"חייב להיות מנגנון ציבורי או איזושהי רגולציה כדי לבדוק את המקרים, כי האצבע על ה-Share קלה מדי. גם אם קשה לבדוק את העובדות, צריך חשיבה ביקורתית כדי להבין מי עומד מאחורי המסר והאם יש לו אינטרס".

שחר תורג'מן, מנכ"ל הדקה ה-90, מסביר את ההחלטה להקים את עמוד הפייסבוק "נלחמים בישראלי המכוער": "ראיתי איך ההתנהגות הברוטאלית של הישראלים הולכת ומשתלטת על המרחב הציבורי, ויותר ויותר ישראלים מרשים לעצמם להתנהג ככה, ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין. אני לא יודע אם הכלי הזה יעצור את הקיצונים, אבל זה יעצור את אלה שזו לא שגרת החיים שלהם להתנהג בברוטאליות. יש פה אפקט הרתעה, מתוך ההבנה שאולי יש מתעד פוטנציאלי שעלול לבייש אותך אם התנהגת בצורה לא ראויה", מוסיף תורג'מן.

באשר לשאלה האם מישהו בחברה בודק את אמינות הפוסטים, ומוודא שהבמה הפייסבוקית לא משמשת להתנגחויות, משיב תורג'מן: "יש לכלי הזה מגבלות, אבל יש סיטואציות שהעובדות לא מעניינות ושום דבר לא מצדיק התנהגות כזו. יכול להיות שהכלי הזה יפגע באנשים ספורים. לא הייתי רוצה להיות בן אדם שנפגע, אבל האם זה שווה את המחיר? אני מאמין שכן.

"מה אתם מציעים? שנמשיך לשתוק? לא שמעתי אפילו הצעה אחת. אנחנו עדים לחוסר אונים ולאוזלת-יד של המחוקק, משרד החינוך, משטרת ישראל ובתי המשפט. יש ואקום, והבאנו כלי קיצוני שאולי יכול למתן את התופעה עד שכלים אחרים יוכלו לעשות זאת".