בוגרי סם שפיגל: "חשוב שיוצר לא ייסגר בתוך מגדל שן"

בשלהי שנות ה-80, בתום העשור הגרוע ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי - הן מבחינת איכות הסרטים והן מבחינת כמות צופים, הוקם בירושלים בית הספר לקולנוע סם שפיגל, על שמו של המפיק היהודי הנודע, אשר יתרת עיזבונו מימנה ועודה מממנת, את המוסד.

שרביט הניהול ניתן בידיו של רנן שור - אז במאי קולנוע צעיר ("בלוז לחופש הגדול"), ופעיל מרכזי בזירת הקולנוע המקומית, אשר מכהן כמנהל בית הספר עד היום.

לימים הפך סם שפיגל לאחד מבתי הספר לקולנוע הבולטים בארץ ובעולם כולו (בית הספר זכה 16 פעמים בפרס בית הספר לקולנוע הטוב בעולם, ופעם נוספת גם בפרס בית הספר הטוב באירופה), אך חשוב לא פחות מכך - היווסדותו של בית הספר סימנה למעשה את נקודת המפנה בענף הקולנוע הישראלי, בין אם בהוראה, בהכשרה ובהשקפה קולנועית, ובין אם במיתוגו של הקולנוע הישראלי בארץ ומחוצה לה.

לקראת כנס לציון 25 שנה להקמת בית הספר, שיתקיים מחר (ג') בירושלים, כינסנו 4 בוגרים בולטים לראיון מיוחד.

מסביב לשולחן: טל גרניט ("חופש גדול", מיתה טובה"), שסיימה את לימודיה ב-2002, ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "יונה"), בוגר מחזור ה' (1998), דוד אופק ("מלנומה אהובתי", "בת-ים ניו יורק"), מחזור א' (1992), ותום שובל, מחזור י"ד (2007), "הנוער". תום שובל וניר ברגמן מלמדים בסם שפיגל. שובל מלמד בימוי שנה א'.

- מה דעתכם על הסטיגמה שנוצרה לבית הספר, כבית ייצור לדרמה משפחתית?

דוד אופק: "הסטיגמה היא לגמרי לא מדויקת. מה שלי חשוב וזה משהו שספגתי מבית הספר הוא הרצון לתקשר עם הקהל. מה שנחרת לי מהסדנאות בבית הספר זה המשפט - "LET THEM LOUGH, LET THEM CRY'. וזה לא קשור לסרטי משפחה או לא לסרטי משפחה. זה קשור לעובדה שליצירה שלך יהיה מכנה משותף רחב. אחר כך אתה יכול לעשות כל מיני דברים".

תום שובל: "מדברים על הסטיגמה - סרטים שמתעסקים בהתבגרות או במשפחה, בטוח שאם נסתכל בסרטי גמר של בתי ספר אחרים, אני חושב שנמצא את אותם סיפורים. בסופו של דבר, אנשים נובעים מהמעיין האישי שלהם, ורוב האנשים שהולכים ללמוד בבית ספר לקולנוע הם אנשים צעירים.

"הם צריכים למצוא את העולם שלהם או החיים שלהם, ואז הם מסתכלים אחורנית, ומה שיש אחורנית זה ההתבגרות שלהם, ומערכת היחסים עם המשפחה, כך שזה די טבעי.

"אם מסתכלים לעומק על הסרטים של סם שפיגל, אלה לאו דווקא סרטים קונבנציונליים על משפחות. במיוחד בשנים האחרונות יש כזה מן מגוון וכל-כך הרבה עושר קולנועי, שאני לא מאמין שהסטיגמה יכולה לצוף באמת".

טל גרניט: "סרט הגמר שלי היה על בחורה שמתקשה לגמור בעולם עתידני, והייתי צריכה להתעקש על זה, ולמדתי שם להתעקש. על מה שאני רוצה להגיד, להילחם ולשכנע לתת לי לעשות את זה. כל תסריט עובר הרבה ועדות, ובאתי לוועדה, הרגשתי שאני באה לוועדת הפלות, ושאני צריכה לשמור על הילד".

משהו קצר וטוב

את ההשפעה של סם שפיגל על הקולנוע הישראלי מייחסים ארבעת הבוגרים דווקא לקידומו של הסרט הקצר: "בראש ובראשונה מתוך ההבנה שקולנוע קצר לא צריך להיות סטודנטיאלי", אומר אופק, והשאר מהנהנים בחיוב. מה זה אומר, לא סטודנטיאלי? גרניט: "יש עשייה מאוד גדולה של סרטים קצרים מחוץ ללימודים. כמו שאו הנרי כותב סיפורים קצרים ולא רומנים, אז גם קולנוע יכול להיות קצר, ולא כי אין לך כסף, אלא כי אתה רוצה לספר סיפור שמתאים לשמונה דקות".

גרניט מציינת כדוגמה את המיזם "מנה ראשונה", יוזמה של חברת ההפקות "גרין פרודקשן", שמשווקת סרטים ישראלים קצרים להקרנות בסינמטקים, לפני סרטים באורך מלא, וכן לגופים שונים, פסטיבלים ומכירות און-ליין. גל גרינשפן, בעלים משותף של החברה, אף הוא בוגר של סם שפיגל, הפיק את סרטיה הקצרים של גרניט עם שותפה שרון מימון, וכן את סרטיו - הקצרים והארוכים - של שובל. אך אף שתחום זה של סרטים קצרים זוכה להכרה (באירופה זוכה הסרט הקצר למעמד כמעט שווה לזה של פיצ'ר), עדיין, הדרך למימוש הפוטנציאל של הסרט הקצר עודה ארוכה. כיום רק שתי קרנות קולנוע בארץ - קרן מקור וקרן גשר, מממנות סרטים קצרים, והתקציב שיש ברשותן עבור מטרה זו, מצומצם עד מאוד. בנוסף, מעטים הם הסרטים הקצרים הזוכים לעדנה מסחרית. מסיבות אלה, בעיקר, מעדיפות חברות הפקה ישראליות להפיק כמה שפחות סרטים קצרים - אם בכלל, היות שהסיכוי שהן ישלימו את הסרט מכיסן, הוא גבוה. גרניט מעידה שהיא עצמה כמעט ולא ראתה רווח מהסרטים הקצרים שעליהם עמלה, כולל "חופש גדול", שנמנה השנה עם רשימת 10 המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הקצר.

- מה לגבי השפעה על פיצ'רים? אפשר לבחון תמורות בקולנוע ישראלי בזכות סם שפיגל? לשים את האצבע היכן שברבע המאה האחרונה, הקולנוע הישראלי השתנה?

ברגמן: "אפשר לראות את ההשפעה הזאת לפי האופן שבו השפיע ערוץ 2 על הטלוויזיה הישראלית. הוא שיפר את המיומנות של הכותבים, את התפיסה הבימויית שלהם, את נאותות ההפקה, ומהבחינה הזו סם שפיגל יצר דור של אנשים שהם בוגרי קולנוע. עורכים, מפיקים, צלמים, ארט דיירקטורים, אנשים שעוסקים במלאכת הקולנוע".

אופק: "הקולנוע הישראלי עבר התבגרות. מסרטים שמתקשרים עם מעט מאוד אנשים, בשנים האחרונות יש רצון שהסרטים יזכו להכרה אמנותית מצד אחד, ומצד שני לא יאבדו את היכולת להגיע לקהל ולהשפיע, חשוב שיוצר לא ייסגר בתוך מגדל שן".

- גרניט, את יוצרת סרטים בשותפות עם התסריטאי והבמאי שרון מימון, בוגר קמרה אובסקורה. יש הבדלים ביניכם בתפיסה הקולנועית, בגישה ליצירה?

גרניט: "אני לא יודעת מה עושים ואיך לומדים בקאמרה. הסיבה שאנחנו עובדים ביחד היא כי הראש שלנו עובד באותה צורה, פחות או יותר, למרות שאנחנו מתווכחים הרבה".

התופעה של בימוי בצמד היא די רחבה בישראל. רק כמה דוגמאות: אופק שעובד באופן כמעט קבוע עם שותפו לעשייה - יוסי מדמוני; ארז תדמור וגיא נתיב, שביימו יחדיו את "זרים" ואת "הבן של אלוהים", רונית ושלומי אלקבץ ("שבעה", "גט") יואב ודורון פז ("פובידיליה"), אהרון קשלס ונבות פפושדו ("כלבת", "מי מפחד מהזאב הרע"), מיכל ברזיס ועודד בן נון ("איה") ועוד.

- מה היתרונות ומהם החסרונות בבימוי בצמד?

אופק: "זה תפקיד נורא בודד, הבמאי. תמיד כשהייתי עושה את זה לבד, זו הייתה חוויה לא נעימה. המון החלטות, המון אחריות, המון משא-ומתן. ואין לך פידבק. עדיף להתווכח עם מישהו מאשר לעשות את זה לבד".

שובל: "כשאתה בעמדת הבימוי, כל השאלות, כל הבעיות, הכול מתנקז אליך. אין מישהו שאתה יכול לסובב אליו את הראש ולהגיד - 'אז מה אתה אומר על זה?'".

ברגמן: "אני נעזר בכולם. בעוזר צלם, בבום-מן. אין לי שום בעיה, ואנשים יודעים את זה, שבום-מן יכול לבוא אליי ולהגיד - 'שמע, ניר, בשוט הפתוח השחקנית הייתה עם הרבה יותר אנרגיה מאשר בשוט הסגור'. למה שלא אקשיב לו? הוא צודק. אני אקבל את ההחלטה, אנשי הצוות שלי הרבה יותר מנוסים ממני".

שובל: "במאים מגיחים לסט במקרה הטוב כל שנתיים-שלוש, או כל 4 שנים, ולעומת זאת, הצוות נמצא שם 365 ימים בשנה".

גרניט: "זו אחת הסיבות, אפרופו, שעשינו הרבה סרטים קצרים. כי זה בלתי נתפס שתגיע לסט רק כל 4 שנים".

- ומה עושים ב-4 השנים האלה?

גרניט: "עובדים על הדבר הבא".

אופק: "תהליכים ארוכים של כתיבה, ליהוק, הכנה".

שובל: "זה לא שאתה לא עובד בזה".

גרניט: "מנסים להתפרנס".

תנאים קשים

שינוי נוסף, לאו דווקא חיובי, שנוצר כתוצאה מהתפתחות הקולנוע הישראלי, הוא ההצפה של בתי ספר לקולנוע - 14 במספר, נכון להיום. מחד, הדבר מבורך: יותר אפשרויות ליוצרים לתת ביטוי לכישרונם וליצירתיותם.

מנגד, בתעשייה עם קשיי שרידות כה גבוהים, ועם מיעוט הזדמנויות, עודף בתי הספר לקולנוע - שלא לדבר על ריבוי מגמות הקולנוע בתיכון וריבוי בתי הספר למשחק - מהווים, הלכה למעשה, תעשיית אשליות. כתוצאה מכך, מאות בוגרים מדי שנה נפלטים מהתעשייה עוד בטרם נחשפו אליה. אחרים חווים את אי סיפוק הצורך, כאשר הרעב ליצור והשאיפות הגדולות לא מתממשים. לכן אין פלא שגם מי שנחשבים כבכירים בתעשייה, לא מתפרנסים מעשיית קולנוע בלבד.

- כולכם מפתחים כיום סדרות לטלוויזיה. זה מתוך אילוץ או מתוך בחירה?

ברגמן "כן ולא. תראה - אם הייתי יכול לעשות רק קולנוע ולהתקיים מזה, אין לי בכלל ספק שהייתי עושה רק קולנוע. לא בגלל שאני לא נהנה בטלוויזיה, אני מאוד אוהב טלוויזיה, אבל התנאים נורא קשים. והם רק נהיים יותר קשים.

"כדי להביא 15 דקות מסך ביום, אתה נאלץ לוותר על האמנות שלך. אם אתה מצליח לעשות את האמנות שלך בצורה שפויה, כלומר לא להתאבד על כל שוט ועדיין לעמוד בתקציבים, זה לא משנה לי כל-כך. כך זה היה ב'בטיפול' וב'להוציא את הכלב'. אבל בהרבה מקרים זה התאבדות".

גרניט: "ביום שישי הייתי בכנס של הטלוויזיה, של זכיינית ערוץ 2 קשת, והם אמרו לנו 'תקשיבו, יש פחות ופחות כסף, יהיה פחות ופחות כסף, אתם לא מבינים את המציאות. עליכם להביא רעיונות מבריקים לדברים שאפשר לעשות. זו בעיה שלכם, אתם תפתרו אותה".

ברגמן: "זה מצחיק שבסופו של דבר, הצילומים של סרטי הגמר שלנו הם הצילומים בתנאים הטובים ביותר שאי-פעם צילמתי בהם דקת מסך".