לפני 15 שנה, כשהרופאים בישרו ליובל תמיר שהוא חולה בשני סוגי סרטן קטלניים ונותרו לו רק חמישה חודשים לחיות, עבר הבית טלטלה.
"יובל היה בן 40 וקצת, מי חשב אז על סרטן", משחזרת אשתו טל, "היום אנחנו מודעים לכל הסימנים, אבל אז חשבנו שזו חסימת מעי שמצריכה ניתוח. בסיום הניתוח אומרים לי, תשמעי, ליובל יש סרטן. יש לו כך וכך זמן לחיות. אי-אפשר להירפא מזה. גג, אם יהיה לו טוב, הוא יחזיק...", טל מתקשה לחזור על המספרים המשוערים. "יובל אושפז בכפר סבא, ואני זוכרת את עצמי נוסעת הביתה בלילה, ואני לא בן אדם שבוכה. ואני בוכה ובוכה, ותוך כדי בכי מתגבשת אצלי החלטה מה לעשות, וכשאני נכנסת הביתה אני כבר יודעת שאנחנו לא מוותרים ושלא יקרה לנו שום דבר".
יובל תמיר, שרק 3 חודשים קודם לכן פרש משירות קבע בשייטת, התעקש לדעת איך זה קרה. "היה לי גידול בגודל כדורסל במעי, יחד עם מלנומה של העור, וכששאלתי איך זה יכול לקרות בגילי הצעיר, הרופאים שלחו אותי לאלוהים, ואמרו שאולי זה קשור לדברים שקרו הרבה שנים אחורה. הרעיון הראשון שעלה בדעתי היה הצלילות בקישון. התחלתי לחקור וגיליתי שאני לא היחיד שחלה".
טל ויובל תמיר / צילום: יונתן בלום
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.