1. בגלל שאני יכול
בגיל 81 אן גארט רצה חצי מרתון ב-2:13:23 שעות ושברה את שיא ארצות הברית לקטגוריית הגיל שלה. אחרי שבירת השיא סיפרה שהתחילה לרוץ רק תשע שנים קודם - בגיל 72. מרשים? פאוג'ה סינג הבריטי הוא האדם היחיד בעולם שסיים מרתון אחרי גיל 100. הוא, דרך אגב, התחיל לרוץ רק בגיל 89. אז נכון וברור לכל מי שביקר בגינת השעשועים, שכבר בגיל 3 אנחנו רצים - על קצות האצבעות, בחזה מתוח ובראש מורם - אבל נראה שלפעמים אנחנו נזכרים בעניין הזה בגיל מאוחר.
אמנם בין סינג הבריטי ובין הפעוט שמתרוצץ בגינה, מפרידות מאה שנים של היסטוריה, אבל שניהם חולקים את אותה פעולה בדיוק. הפעולה הגופנית הבסיסית ביותר, שהמין האנושי מכיר. פעולה שהיא בראש ובראשונה, ומעל הכול, אינסטינקט. לכל רץ יש הקצב, הסגנון, המרחק והמטרות שלו, אבל הבסיס הוא זהה ופשוט: להניח רגל אחת לפני השנייה ולהתקדם. אין פשוט מזה. לא צריך כישרון, לא קואורדינציה, לא גנים מיוחדים, לא רקע היסטורי, לא מתקנים מיוחדים וגם לא השקעה כספית חריגה. כולם יכולים לרוץ וכולם נפגשים על קו הזינוק: ללא הבדלי דת, גזע, מין ומצב סוציואקונומי.
קו הזינוק הוא "קו המשווה הגדול" ושם כולם מקבלים את אותם התנאים ואת אותה ההזדמנות: אישה בת 20 ולצדה גבר בן 70. עיוור מלידה רץ כתף אל כתף עם קטוע רגל. אלוף ישראל יוצא לדרך כשבדיוק חמישה מטרים אחריו ירוץ אדם שזו הפעם הראשונה שבה הוא משתתף במירוץ. חלק התחילו לרוץ כדי לשמור על הבריאות וחלק התחילו לרוץ בגלל איזושהי אמת פנימית עמוקה ואישית. כולם התחילו לרוץ מכיוון שהם פשוט יכולים לעשות זאת.
* הכותב הוא עורך בערוץ הספורט
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
