חזון תימן השיעית

שוו בנפשכם שהשנה אינה 2015, אלא, נניח, 1965. כותרת בעיתון - אז עוד היו עיתונים - כורכת יחד את השמות "מצרים", "ערב הסעודית" ו"תימן" לצד "מלחמה". אין צורך לנחש. ברור בהחלט למה הכוונה: המצרים והסעודים נקלעו סוף סוף לעימות ישיר על גורל תימן. זה לא קרה, בסופו של דבר.

ב-2015, הסעודים והמצרים עושים יד אחת בתימן, ברגע הנואש האחרון, כדי לסכל השתלטות של תנועה שיעית, הנהנית מסיוע איראני מסיבי. חיל החלוץ שלה מתדפק על שערי עדן, עיר הנמל הדרומית. לפני 175 שנה, הבריטים כבשו את עדן, כדי להיטיב לשלוט בנתיבי השיט של האוקיינוס ההודי. תעלת סואץ עדיין הייתה חלום רחוק, אבל 40 שנה אחר כך עדן תהיה המנעול על דלתו הדרומית של ים סוף, בואך סואץ.

תימן של תחילת שנות ה-60 הייתה עוד זירה אחת במאבק על עיצוב פניו של העולם הערבי. נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, ראה בה מנוף לקידום הלאומיות הפאן-ערבית. המצרים תמכו בהפיכה, שהם קראו "מהפכה", נגד השליט המורשתי של תימן, האימאם אל-באדר. אימאמים שיעים, מן הכת הזאיידית, משלו בתימן, או בחלקים שלה, מאז המאה העשירית.

מלחמת האזרחים של תימן הייתה מוכרעת כנראה לטובת "המלוכנים", אשר נהו אחרי האימאם, אלמלא החליט עבד א-נאצר לשגר חיל-משלוח לתימן, ולהשתמש בגז רעיל נגד שבטיה. בהרי תימן התחולל מאבק בין הקוראים תיגר על הסדר הקיים ובין אלה המנסים להחזיר אותו על כנו.

28 טיסות ביום

ארבעים שנה ויותר אחר כך, תימן חזרה לסורה, חוץ מזה שלפחות לפי שעה המנצחים והמנוצחים באים מצדדים הפוכים; וההתערבות הזרה המאיימת ביותר באה מחוץ לעולם הערבי. לפי מכון מחקר בוושינגטון, מדי יום ביומו יוצאות 28 טיסות מצנעא בירת תימן לאיראן. גם אם נביא בחשבון את האפשרות שתימן מעוררת עניין בלתי רגיל אצל תיירים איראניים, זה מספר קצת יוצא דופן.

מנעול על השער הדרומי לים סוף הוא סיוט ישראלי רב-שנים. חרדה מפני נוכחות עוינת במצרי באב אל מנדב, או בסביבתם המיידית, הביאה את ישראל לתמוך ברודנות קומוניסטית נוקשה באתיופיה, במלחמה ממושכת נגד שאיפות העצמאות של אריתריאה, בשנות ה-70 וה-80. חרדה כזאת פירנסה, לפחות באופן חלקי, את תמיכתה של ישראל במורדים אפריקאים בדרום סודאן, שקיבלו לבסוף עצמאות כמעט לפני ארבע שנים.

בשנות ה-70 וה-80, הסכנה הגדולה ביותר לשלום באב אל מנדב נשקפה מצד משטר מרקסיסטי פרו-סובייטי בעדן, עיר הבירה של מה שנקראה אז "דרום תימן". אבל הדרום-תימנים, להוותם, החליטו להתאבד בתחילת שנות ה-90, בקפיצה אל תוך מדינה תימנית מאוחדת. כשהם ניסו לצאת ממנה, שלוש שנים אחר כך, היה הרבה יותר מדי מאוחר. צבא הצפון של הנשיא עבדאללה צאלח עט עליהם, קרע אותם לגזרים, וסיים את האוטונומיה הדרום-תימנית.

עשרים השנה האחרונות לימדו אותנו להתגעגע אל לאומנים ואל מרקסיסטים במזרח התיכון. לפנים חשבנו אותם לסכנה הגדולה ביותר, מהיותם מבשריה של "פאן-ערביות", אשר עמדה לבלוע כל כיס זר, בייחוד את כיס ישראל. אבל הניסיון לימד אותנו שעם הלאומנות אפשר לעשות עסקים, בייחוד כאשר ליחה מתחיל לנוס. לכו תעשו עסקים עם שיעים.

מי צריך "אימאם נסתר"

השיעים של תימן, בערך חצי האוכלוסיה, אינם בשר מבשרה של השיעה האיראנית. הם נפרדו מן הזן הנוהג באיראן עוד במאה השמינית, בזמן האימאם החמישי אחר מוחמד. הם נוהים, תיאולוגית, אחרי ענף אחר של "החמישי". הם מתוארים כ"מתונים" מבחינת אמונתם, וקרובים אל הסונים יותר מכל זרם שיעי אחר. היו להם אימאמים במשך אלף שנה, והם אינם מחכים ל"אימאם הנסתר", הלוא הוא משיח השיעים, ואינם מייחסים תכונות אלוהיות לאימאמים הגלויים שלהם.

במשך אלף שנה, אם גם לא ברציפות, הזאיידים של ההרים ניהלו מלחמות נגד הסונים השאפעים של השפלה. הם הצליחו בדרך כלל להגן על שלטונם מפני זרים, בייחוד הטורקים העות'מנים (שניסו לחזור ולספח את תימן בשלהי המאה ה-19). בהנהגתם הוכרה לבסוף עצמאות תימן, לפני 80 שנה.

הזאיידים רצו לשלוט בתימן השלמה. היא עמדה לכלול את שטחי-החסות הבריטיים בדרום ובמזרח ונתחים של ערב הסעודית. הבריטים והסעודים עמדו בפרץ. מה מעניין לחזור ולקרוא את פרטי מלחמתו של האימאם יחיא, השליט האפקטיבי ביותר שראתה תימן בזמן המודרני, לפני 90 שנה.

הוא שלח את צבאותיו מן הצפון לעבר עדן, נגד שבטים אידריסיים, בעלי ברית של בריטניה. האידריסים נסוגו במהירות, ואנשי יחיא התקרבו אל עדן. באחד השימושים הראשונים של כוח אווירי במזרח התיכון, מטוסים של הוד מלכותו עטו על הזאיידים, ופיזרו אותם לכל רוח. שטחי הדרום ניצלו, והאימאם חתם לימים על הסכם, שבו הכיר בריבונות הבריטית בדרום "למשך ארבעים שנה".

כך נפלה חומת תימן

הבריטים לא חיכו 40 שנה. הם הסתלקו מדרום תימן 30 שנה אחר כך, והניחו למרקסיסטים-לניניסטים להפוך אותה לגרורה סובייטית. סוכנים מזרח-גרמנים לימדו אותה פרק בהילכות משטרה חשאית. צפון-תימן הוסיפה לתבוע ריבונות.

חומת תימן נפלה לבסוף בקשר ישיר למדי עם נפילת החומה בברלין. מאין לה עוד נותני-חסות, דרום תימן החליטה להעמיד פנים שהיא מתאחדת, שישה חודשים לאחר ברלין. היה נדמה לשליטיה שהדלת מסתובבת: ברצותם הם נכנסים, וברצותם הם יוצאים, אולי כפי שעשו הסורים ב"הקהילה הערבית המאוחדת" עם מצרים: הם נכנסו בקול תרועה ב-1958, והם יצאו בטריקת דלת שלוש שנים אחר כך. עבד א-נאצר רצה להחזיק אותם בכוח. אבל ישראל הפרידה ביניהם. הוא ויתר.

בתימן לא היה שטח הפרדה. צבא הצפון לא התקשה במשימת החיסול. עד אתמול היה רושם ברור, שצבא הצפון לא יתקשה גם בחיסול ההתנגדות הדרומית. ההתערבות המפתיעה של קואליציה ערבית תאט את המצעד דרומה. אבל מטריות אוויריות אינן נוטות להספיק במקרים כאלה. מלחמה ממושכת בתימן - שלוש המלים האלה נדבקות זו אל זו כמעט באופן טבעי - נראית בלתי נמנעת.

המוטו החינני

ההיסטוריה כמובן אינה חוזרת, אלא לפעמים, ועם הרבה שגיאות כתיב וטעויות הגהה. בשנות ה-60 כתבו העיתונים על "השבטים המלוכניים" של הצפון. עכשיו השבטים הצפוניים מתוארים כ"חות'ים", על שם מייסד תנועת המרד שלהם, חוסיין באדר א-דין אל-חות'י, שנהרג לפני עשר שנים ויותר.

התקצנותם של החות'ים הייתה הדרגתית ולא-בלתי-נמנעת. מלכתחילה הם רצו מידה גדולה יותר של ביזור (דה-צנטרליזציה), שתחלץ אותם מלפיתתו ההדוקה של המשטר בצנעא. תגובת המשטר, ותהפוכות פוליטיות במזרח התיכון, שיוו להם מראה אידיאולוגי ותיאולוגי שהיה מלכתחילה סמוי, או לא חשוב.

עכשיו הם ידועים לנו בעיקר בזכות המוטו החינני שלהם: "מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם".

קריסת תימן אל חיקם של החות'ים התחילה עוד בספטמבר שעבר, כאשר נכנסו אל צנעא ברוורסיה מלאה של מלחמת תימן משנות ה-60. כוונותיהם האמתיות לא התחוורו אלא ארבעה חודשים אחר כך, כאשר הדיחו את הממשלה, והשליכו את הנשיא האדי למעצר בית. הוא נמלט לעיר מולדתו עדן, וחזר וכונן שם את ממשלתו. אתמול הוא נמלט בספינה סעודית, כאשר יחידות החלוץ של החות'ים נכנסו אל עדן.

הודו עד כוש, ביירות עד עדן

ראש ממשלת ישראל הזכיר את צנעא בנאומו השנוי במחלוקת בקונגרס, ערב הבחירות לכנסת. "איראן", הוא אמר, "שולטת בארבע ערי בירה ערביות, בגדאד, דמשק, ביירות וצנעא. אם לא תיבלם תוקפנותה, חזקה עליה שהיא תמשיך".

צנעא הופיעה אי שם באמצע הנאום. אף על-פי שהיא עכשיו הזירה הדינמית ביותר של הפרויקט האסטרטגי האיראני במזרח התיכון, בנימין נתניהו החמיץ את ההזדמנות להניח אותה על סדר היום במלוא הכובד של משקלו.

הפצצה הגרעינית האיראנית היא אמנם האיום המפחיד ביותר, אם תורכב, אם תחומש ואם תשוגר. אבל מיידי, הרבה יותר מיידי ממנה הוא האיום הנשקף מצד ההתבססות האיראנית לאורך גבולותיה היבשתיים של ישראל, מעזה עד אצבע הגליל ועד מורדות החרמון. על זה נוספת עכשיו ההתבצרות על גבולה הימי של ישראל.

את האיום הזה ישראל לא הבהירה ועל חומרתו היא לא עמדה, בוודאי אל בדיפלומטיה הפומבית שלה. תחת זאת היא התחילה לשעמם את כל שומעיה בהזהרות נכוחות אך מתיישנות מפני הפצצה. איראן עוסקת בהתפשטות טריטוריאלית, היא מקימה אימפריום מזרח תיכוני. אין לדעת אם היא מתכוונת להחיל עליו נוסחאות מקראיות של "הודו עד כוש", אבל ביירות עד עדן מספיקה כדי לשנות את המוקד אם לא את הכיוון של הדיפלומטיה הישראלית.

מלחמת האזרחים הסורית תמיד הייתה מעניינה של ישראל, גם כאשר ציניקנים איחלו לצדדים הלוחמים שיוסיפו להקיז זה את דמו של זה. עכשיו, מלחמת האזרחים של תימן היא מעניינה. בנימין נתניהו צודק: איראן תתמיד, אם לא תיבלם. הגבלות על העשרת אורניום לא יעצרו את התפשטותה הטריטוריאלית.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny